§היום חל תשעה באב, יום האבל הלאומי של העם היהודי. יש הרבה ייאוש באוויר, וגם במילים שאנו אומרים ומתפללים. אבל אני, באופן אישי, מסרב לשקוע בייאוש.
ייאוש הוא אובדן מוחלט של תקווה. ולמרות שמצבי ממשיך להתקדם בכיוון הלא נכון, ולמרות כל הסטטיסטיקות, אני אפילו לא קרוב למקום הזה.
לא אכתוב כאן על המשפחה המדהימה שתומכת בי, או על הקהילה והחברים שזכיתי בהם. במקום זאת, אני רוצה לדבר על צורת החשיבה שלי.
אולי תסלחו לי על כך שאני אדם שרואה תמיד את חצי הכוס המלאה, אבל האמת הפשוטה היא שאני נהנה מהחיים. אני צוחק עם המטפל שלי כשאני כמעט נופל עליו בפיזיותרפיה, אני נהנה מתנומה נהדרת על הספה כשאמא שלי באה לבקר, ואני מוצא הנאה כמעט מגוחכת מתרנגולת רוקדת וטיפשית לחלוטין שקניתי. איך אפשר בכלל להתייאש?
ממשחק שחמט עם חבר, דרך ימי שלישי שאני מבלה עם אחותי, ועד לקארי הסלמון של גיסי, שהולך ונעשה חריף יותר ויותר (אני די בטוח שזו כבר בדיקה…), העולם עדיין מלא בדברים שגורמים לי אושר וגאווה.
כן, המצב ילך ויחמיר. יהיו יותר ויותר דברים שכבר לא אוכל ליהנות מהם. אבל כשעולמך כבר הצטמצם עד כדי כך שבקושי אפשר לצאת מארבעת הקירות, ובכל זאת תרנגולת רוקדת מצליחה להצחיק אותך, זו בעיניי חוסן נפשי במלוא עוצמתו.
החלטתי לראות את החיים כעולם של אפס-פלוס, ולא כעולם של אחד-מינוס. כל דבר חיובי שאני עדיין מצליח לעשות, כל אירוע שאני בכל זאת מצליח להגיע אליו, הוא מבחינתי אפס-פלוס. הפסקתי למדוד את חיי לפי כל מה שכבר איני מסוגל לעשות. קו הבסיס שלי הוא אפס ציפיות. כל הצלחה היא בונוס, ולא עוד תזכורת למה שאיבדתי. איני מצפה לדבר (האפס), ולכן כל דבר שאני כן מצליח לעשות הוא פלוס, במקום להרגיש שוב ושוב שנכשלתי רק משום שנאלצתי לבטל עוד תוכנית או עוד התחייבות.
ברור שהייתי רוצה חיים אחרים. ברור שהייתי רוצה לנהוג, להיות חופשי לטייל ולעשות דברים משמעותיים כדי לעזור לאנשים. אבל זו פשוט אינה התוכנית שנקבעה עבורי, ועליי לקבל אותה.
אני יכול לומר בכנות שהשארתי אחריי משפחה נפלאה, שמוכנה היטב לעתיד. הידיעה הזו מעניקה לי שלווה גדולה, ולכן אני באמת צריך לבחור להתבונן בחיי דרך כל הדברים הטובים שעדיין יש בהם.
אז ממני לא תשמעו ייאוש. יהיו רגעים של עצב, ויהיו רגעים של כעס, וכנראה שלא מעט מהם. אבל ייאוש? לא. התקווה חשובה, ועדיין יש לי כל כך הרבה לקוות אליו, וכל כך הרבה סיבות להמשיך לחיות.
