פעם הקיץ היה אחת התקופות האהובות עליי בשנה.
אם זה היה תלוי בי, כנראה שכבר היינו עכשיו על מטוס בדרך ליעד כלשהו. במשך השנים יצאנו לחופשות משפחתיות נהדרות, בעיקר ברחבי אירופה. בדרך כלל אני הייתי זה שמוצא את היעד הבא או מאתר עסקה טובה. נהניתי מהתכנון כמעט כמו מהטיול עצמו. הייתי צועד בשדה התעופה בקצב של נסיעות העבודה שלי, בזמן ששאר בני המשפחה ניסו להדביק אותי.
לצערי, זה כבר לא אפשרי.
אפילו לפני שנה, כשהמצב הפיזי שלי היה טוב בהרבה מהיום, לא הצלחתי לצאת להפלגה שאשתי ואני הזמנו כדי לחגוג את יום הולדתנו החמישים. בסופו של דבר אשתי נסעה עם בתי. באמת שמחתי שהן יכלו ליהנות מהטיול, אבל אם אומר שזה לא כאב לי – לא אומר את האמת.
היום העולם שלי קטן הרבה יותר. ברוב הימים אני נע בין הכיסא, המיטה, השירותים, ואם הולך טוב גם לשולחן האוכל. מדי פעם אני מצליח להגיע לבית הכנסת או לפגישה רפואית, אבל חופשות כבר אינן חלק מהחיים שלי.
אנשים מנסים, ובצדק, לעודד אותי. הם מזכירים לי שחופשות יקרות, ששדות תעופה עמוסים ושלטייל יכול להיות מתיש. הם צודקים לחלוטין, אבל זו אף פעם לא הייתה הנקודה.
אני לא מתגעגע לטיסות.
אני מתגעגע ליצירת זיכרונות עם המשפחה שלי.
אני מתגעגע לגלות מקומות חדשים יחד. אני מתגעגע לשבת סביב שולחן ארוחת הבוקר ולתכנן את היום. אני אפילו מתגעגע לדברים שהשתבשו, כי בסופו של דבר דווקא הם הופכים לסיפורים שכולם צוחקים עליהם שנים אחר כך. כמו אותה נסיעה לחוצה ביום שישי בבוקר לבלפסט כדי לחדש את הדרכונים הבריטיים שלנו, יומיים בלבד לפני שטסנו ליורודיסני. באותו רגע זה היה מלחיץ. היום, כשאני מסתכל לאחור, אני מבין כמה אהבתי את כל ההתרגשות הזאת.
אני בדרך כלל לא אדם קנאי, אבל אם יש תחום אחד שבו אני מרגיש לפעמים קנאה קטנה, זה כנראה זה. כשאני רואה משפחות יוצאות לחופשה, הייתי כל כך רוצה שגם אני אוכל.
לשמחתי, אנחנו עדיין משפחה מאוד קרובה. הילדים מבינים את המצב שלי, ומעולם לא נתנו לי להרגיש שאני נשאר מאחור מבחינה רגשית, גם אם פיזית אני כבר לא תמיד יכול להיות שם. וכן, אני כנראה גם חוסך קצת כסף בכך שאני לא נוסע… אם כי העסקת מטפל במשרה מלאה משנה לא מעט את החשבון הזה.
כך לא דמיינו אשתי ואני את השלב הזה בחיים. תמיד חשבנו שדווקא כשהילדים יגדלו, יהיה לנו יותר זמן וחופש לטייל יחד. כמו שאומרים: “האדם מתכנן תוכניות, והקב”ה מחייך.” נראה שהיו לו תוכניות אחרות עבורנו.
זה לא אומר שאני חייב לאהוב את זה.
בגיל חמישים ואחת לא פשוט להשלים עם העובדה שאני למעשה כבול לעיירה הקטנה שבה אני גר. אני מתגעגע לראות מקומות חדשים ולחוות עוד קצת מהעולם. להעמיד פנים שזה לא כואב פשוט לא יהיה נכון.
אבל החיים הם הרבה יותר מחופשות.
השנה אני מתרכז במשהו אחר לגמרי. אני מתכונן להוביל חלק מהתפילות בראש השנה, וזה חשוב לי מאוד. זה נותן לי מטרה, משהו חיובי לעבוד לקראתו ומשהו אמיתי לצפות לו.
האם הייתי מחליף את זה עכשיו בעלייה למטוס עם המשפחה? אם אני כנה עם עצמי, כנראה שכן.
אבל זו לא האפשרות שעומדת בפניי. אז השנה אתמסר בכל הכוח למה שכן מחכה לי.
ורק בקשה קטנה: תחשבו לפעמים גם על מי שכבר לא יכולים לעשות את הדברים שנראים כל כך רגילים. לפעמים זה פשוט לא קל.
