ככל שאני זוכר את עצמי, הטלפון שלי היה כמעט המשך ישיר של היד שלי. הוא היה הדבר הראשון שהושטתי אליו יד בכל בוקר, והדבר האחרון שהסתכלתי עליו לפני שהלכתי לישון. אם במקרה שכחתי אותו בבית, לא הייתה לי שום בעיה להסתובב ולנסוע בחזרה כדי לקחת אותו. תמיד היה לי הדגם החדש ביותר, בדרך כלל ימים ספורים בלבד לאחר שהושק. שכנעתי את עצמי שזה מפני שאני מעריך טכנולוגיה, אבל האמת כנראה פשוטה הרבה יותר. פשוט אהבתי את הצעצוע החדש ביותר. אהבתי לגלות מה הוא יודע לעשות ולמצוא דרכים חדשות להשתמש בו.
כמו רבים אחרים, גם אני עברתי את כל התחנות בדרך. נוקיה הפכה לבלקברי, בלקברי הפכה לאייפון, וכל דור חדש מצא את דרכו אל הכיס שלי. אני מודה שמעולם לא ניסיתי אנדרואיד, למרות שניהלתי לא מעט ויכוחים בנושא. בשלב מסוים הטלפון שלי כבר מזמן הפסיק להיות רק טלפון. הוא היה המשרד שלי, היומן שלי, המצלמה שלי, מערכת הבידור שלי, הניווט שלי והחיבור שלי כמעט לכל דבר.
אבל בחודשים האחרונים קרה משהו די מוזר.
האייפון שלי הפך בשקט… פשוט לטלפון.
זה לא מפני שאיבדתי עניין בטכנולוגיה. בדיוק להפך. אם כבר, אני תלוי בטכנולוגיה היום יותר מאי פעם. ההבדל הוא ש-PSP שינתה בהדרגה את הדרך שבה אני מתקשר איתה.
ראייה כפולה הופכת את הפעולה הפשוטה של לחיצה מדויקת על נקודה קטנה במסך מגע למשימה מפתיעה בקושי שלה. הראייה שלי מתאימה הרבה יותר למסך הגדול של האייפד שלי, ועוד יותר למסך הגדול עוד יותר של ה-Mac שלי. גם זיהוי הקול עובד שם טוב יותר, והשימוש בעכבר קל בהרבה מאשר לנסות להניח אצבע בדיוק במקום שבו העיניים שלי חושבות שהוא נמצא.
ביליתי לא מעט זמן בהתנסות בכל אפשרויות הנגישות שאפל מציעה, והן באמת עוזרות. זו ממש לא ביקורת על אפל. המציאות היא שפונקציות נגישות יכולות לפצות רק עד גבול מסוים. כשהעיניים כבר לא תמיד מסכימות ביניהן איפה בדיוק נמצא משהו, או כשהאצבע כבר לא תמיד מגיעה בדיוק למקום שהתכוונת אליו, גם הטכנולוגיה הטובה ביותר מגיעה לגבולות שלה.
בשעה שאני כותב את השורות האלה השעה היא 4:39 לפנות בוקר. אני ער כבר בערך שעה, ובכנות אין לי מושג איפה האייפון שלי נמצא. לפני כמה שנים, המשפט הזה היה כמעט בלתי נתפס מבחינתי. והחלק המצחיק הוא שפשוט לא אכפת לי. שעון ה-Garmin שלי מחובר, האייפד שלי מחובר, ה-Mac שלי מחובר, ואם מישהו באמת צריך אותי, הוא ימצא אותי. איפשהו בבית מונח אייפון יקר, ואפילו לא טרחתי לחפש אותו.
למרבה האירוניה, יש רגעים שבהם אני חושב שהייתי דווקא מעדיף טלפון נייד ישן עם מקשים אמיתיים. משהו שאפשר להרגיש ולא רק לראות. משהו שלא דורש דיוק מוחלט מהעיניים ומהאצבעות שלי בכל פעם שאני רוצה להשתמש בו.
האירוניה האמיתית היא שלא הפכתי לפחות תלוי בטכנולוגיה. להפך. אני תלוי בה היום יותר מאי פעם. ההבדל הוא שהמכשיר שפעם היה בעיניי בלתי ניתן להחלפה כבר אינו נמצא במרכז העולם הזה. האייפד, ה-Mac, תוכנות ההכתבה, הבינה המלאכותית וכלי הנגישות המובנים בהם הם אלה שעושים היום את עיקר העבודה. בלעדיהם, חלק גדול מאוד ממה שאני כותב פשוט לא היה קיים.
אולי זה אחד השיעורים השקטים יותר של החיים עם PSP.
הטכנולוגיה עצמה אינה הופכת לפחות חשובה. בדיוק להפך. הטכנולוגיה שמצליחה להתאים את עצמה אליי הופכת לחשובה יותר ויותר, ואילו הטכנולוגיה שמצפה ממני להסתגל אליה פשוט הולכת ודועכת אל הרקע.
ואז, יום אחד, כמעט בלי ששמתי לב, האייפון החדש ביותר כבר לא היה פיסת הטכנולוגיה החשובה ביותר בחיים שלי.
הוא פשוט חזר להיות הטלפון שלי.
