מעולם לא באמת האמנתי לאנשים שטענו שלכלבים יש חוש שישי. ואז הכלב שלנו התחיל לזהות את התקפי ה־PSP שלי עוד לפני שאשתי ואני בכלל הבנו שהם מתרחשים, פעם אחר פעם.
לפני הקורונה, לא ממש הייתי איש של כלבים (וזו, במונחים בריטיים, לשון המעטה). השיער, הריח, הנביחות, השלוליות על הרצפה, הליקוקים הבלתי פוסקים… שום דבר מזה לא דיבר אליי. אילו מישהו היה אומר לי שיום אחד אכתוב מאמר שבו אודה לכלב, הייתי פורץ בצחוק.
ואז באדי הגיע.
באדי הוא כלב המלטז שלנו, ובמהלך אותן שנות קורונה מוזרות, הפכתי בשקט לאיש של כלבים. טוב… אולי לא ממש איש של כלבים. איש של באדי.
עכשיו, לפני שמישהו ידמיין שיש לנו איזה כלב־על יוצא דופן, כדאי שאנמיך מעט את הציפיות. באדי אינו אחד מאותם כלבים מדהימים שמחלצים אנשים אחרי רעידות אדמה, מאתרים סמים בשדות תעופה או מריחים חומרי נפץ. הוא לא עבר שום הכשרה מיוחדת. למעשה, כרגע אנחנו עדיין מנסים ללמד אותו לא לנבוח בכל פעם שמישהו נכנס הביתה, או בזמן שאנחנו אוכלים. זה, נכון לעכשיו, שיא הקריירה המקצועית שלו.
ובכל זאת, הוא ללא ספק הכלב הכי חמוד בעולם.
אני יודע שכל בעל כלב שקורא את זה כרגע מגלגל עיניים, כי מבחינתו התואר הזה שייך דווקא לכלב שלו.
זה הבלוג שלי.
אז ברור שאני צודק.
אילו באדי היה מגיש קורות חיים, כנראה שהיו מופיעות בהם רק שלוש התמחויות:
לאתר חטיפים מכל מקום בבית, לנבוח בעדינות על כל מי שנכנס בדלת, וככל הנראה לזהות את התקפי ה־PSP שלי לפני כל בן אדם אחר.
שתי הראשונות נשמעות הגיוניות לגמרי.
השלישית הרבה יותר קשה להסבר.
זה קרה שוב ושוב לאורך השנים, וזה קרה שוב גם אתמול בלילה. למרבה המזל, הפעם התברר שלא היה מדובר במשהו חמור.
אשתי ואני ישבנו וצפינו בנטפליקס, ובשלב מסוים הגוף שלי התחיל להפוך נוקשה בצורה יוצאת דופן. לא ממש קפאתי, אבל ישבתי זקוף ורכון מעט קדימה באופן שהיה לגמרי לא טבעי, מביט במסך, קולט הכול, אבל מגיב רק חלקית לשאלות ולשיחה. באותו רגע לא הבנתי שמשהו חריג מתרחש. גם אשתי לא.
באדי כן.
כמה דקות לפני ששנינו הבנו שמשהו אינו כשורה, באדי התחיל לנבוח לעברי בצורה שהייתה שונה לחלוטין מהנביחה הרגילה שלו. הוא טיפס והתיישב לידי ולא הסיר ממני את המבט. ואז התחילו הנביחות.
מאז הבנתי שזו בדיוק אותה נביחה שהוא משמיע בכל פעם שהוא חש שמשהו חריג קורה: אזעקה, הפסקת חשמל או אחד מהאירועים שלי הקשורים ל־PSP. זו לא הנביחה שאומרת “אני רעב” או “תוציא אותי החוצה”.
זו הנביחה שאומרת: “שימו לב.”
הוא פשוט ניסה למשוך את תשומת הלב שלי, ואיש מאיתנו לא הצליח להבין למה.
רק כמה דקות אחר כך התברר שאני עובר עוד אירוע של PSP. שוב באדי הבחין במשהו הרבה לפני ששנינו הבחנו בו. זה כבר קרה עשרות פעמים.
כשהייתי עדיין הולך בכוחות עצמי, באדי היה מגיב לא פעם כשהייתי מתחיל לאבד שיווי משקל, בדרך כלל עוד לפני שמישהו אחר הבין שאני עומד ליפול. לא פעם הוא גם היה הראשון שהגיע אליי. למרבה הצער, שיטת העזרה הראשונה המועדפת עליו הייתה ללקק לי את הפנים. בתקופה שבה עדיין אכלתי תזונה רגילה ולעיתים נחנקתי, באדי היה מזהה שמשהו אינו כשורה עוד לפני שכל מי שישב סביב השולחן הבין מה קורה.
כיום, כשאני נעשה נוקשה במיוחד, איטי במיוחד, או שוקע באחד מאותם אירועים נוירולוגיים מוזרים, נדמה שהוא מבחין בכך לפני כל שאר האנשים שבחדר.
אין לי באמת הסבר לזה.
אולי הוא מריח שינוי כלשהו. אולי הוא מבחין בהבדלים זעירים בנשימה שלי, ביציבה שלי או בהבעות הפנים שלי, הבדלים שאנחנו פשוט מפספסים. ואולי יש לכך הסבר אחר לחלוטין.
מתוך סקרנות, ורצון להבין אם אני בכלל לא מדמיין את כל זה, התחלתי לחפש תשובות.
להפתעתי גיליתי הבוקר שקיים באמת מחקר המצביע על כך שכלבים מסוגלים לזהות שינויים פיזיולוגיים אצל בני אדם. הוכח שהם מסוגלים להתריע לפני התקפי אפילפסיה, לזהות שינויים ברמות הסוכר בדם, לזהות זיהומים מסוימים ואפילו סוגים מסוימים של סרטן, אף שהמדענים עדיין מנסים להבין כיצד בדיוק הם עושים זאת. חוש הריח שלהם יוצא דופן, אבל גם היכולת שלהם להבחין בשינויים התנהגותיים עדינים שרובנו כלל איננו שמים לב אליהם.
האם זה מה שבאדי עושה?
באמת שאין לי מושג.
אני יודע רק את מה שחוויתי בעצמי.
יותר מדי פעמים הוא הגיב לפני שמישהו מאיתנו הבין שמשהו אינו כשורה. אחרי שראיתי את זה קורה שוב ושוב, מזמן הפסקתי לפטור את זה כצירוף מקרים.
החיים עם שיתוק על־גרעיני מתקדם (PSP) מחייבים אותי להסתגל בלי סוף להפתעות, אבל ייתכן שבאדי הוא העזרה הכי בלתי צפויה שפגשתי בדרך.
ה־PSP לימד אותי דברים רבים שמעולם לא העליתי על דעתי שאלמד. אחד מהם הוא עד כמה כלבים יכולים להיות מופלאים.
לפני הקורונה, לא ממש הייתי איש של כלבים.
היום אני אוהב את באדי.
ה־PSP לקח ממני לא מעט דברים שפעם היו מובנים מאליהם. אבל הוא גם חשף בפניי גילויי נאמנות, טוב לב וחברות שאולי אחרת כלל לא הייתי מבחין בהם.
באדי הוא אחד מהמתנות האלה.
לא משנה מהו הסוד שלו, פשוט רציתי לתת לו את ההכרה שמגיעה לו.
אז תודה לך, באדי.
לעולם לא תקרא את המאמר הזה. אם הייתי מדפיס אותו על נייר רך, כנראה שהיית אוכל אותו עוד לפני שהיית מסיים את הפסקה הראשונה. אין לך שום עניין בפוסטים בבלוגים, וככל הידוע לי, גם מעולם לא ביקרת באתר שלי.
ואם גם אתם הבחנתם בהתנהגות דומה אצל הכלב שלכם, או אצל כל חיית מחמד אחרת, אשמח מאוד לשמוע.
אולי באדי אינו כל כך יוצא דופן כפי שחשבתי.
ואולי, כמו רבים מהדברים היפים ביותר בחיים, כלבים מבינים הרבה יותר מכפי שאנחנו נוטים לתת להם קרדיט.
