אני לא ממש טוב בלחגוג את ההישגים של עצמי.
כמו הרבה אנשים, הרבה יותר קל לי להבחין במה שלא עבד מאשר במה שכן. כשמשהו משתפר, אני פשוט מזיז את קו הסיום עוד קצת קדימה. כשמשהו מחמיר, אני מבחין בזה מיד. לחיות עם שיתוק על־גרעיני מתקדם (PSP) כנראה לא בדיוק עוזר.
החודש האחרון סיפק יותר ממספיק תזכורות לכך שהמחלה הזאת אמיתית מאוד. היו רגעים מפחידים, תסמינים חדשים, ימים שבהם הגוף שלי פשוט סירב לשתף פעולה, ורגעים שאילצו אותי להתמודד עם מציאויות שהייתי מעדיף לדחות.
אבל זה לא כל הסיפור.
השבוע הפיזיותרפיסטית שלי הצביעה על משהו שסביר להניח שלא הייתי שם לב אליו בעצמי. למרות הכול, אני דווקא מתחזק בחדר הכושר. לחיצת החזה שלי השתפרה, וכך גם עוד כמה תרגילים. בהתחשב בכך שאת רוב חיי אני מעביר בכיסא גלגלים, זה בהחלט משהו שכדאי להכיר בו.
ואז הגיע סט נוסף של מספרים.
במהלך חודש יולי הכתבתי 68,711 מילים. זה בערך האורך של ספר עיון מכובד. ההכתבה הקולית שלי דורגה ב־0.6% העליונים מכלל המשתמשים. הגעתי לקצב ממוצע של 112 מילים בדקה, כ־72 מילים בדקה מהר יותר מהקלדה, השלמתי 2,601 סשנים של Flow, ובדרך
גם חציתי את רף 300,000 המילים שהכתבתי בסך הכול.
הסתכלתי על הנתונים האלה כמה רגעים, והבנתי משהו.
לו מישהו שאין לו PSP היה משיג נתונים כאלה תוך כדי עבודה במשרה מלאה, כמעט בוודאות הייתי מברך אותו. אז למה שלא אעשה את אותו הדבר גם עבור עצמי?
אנחנו משקיעים הרבה זמן בעידוד אחרים. אנחנו מפרגנים לעמיתים, מוחאים כפיים לחברים, ואומרים לילדים שהם צריכים להיות גאים בעצמם אחרי שהתאמצו באמת. משום מה, הרבה יותר קשה לנו להעניק את אותה נדיבות לעצמנו.
אני בהחלט אשם בזה.
כשחיים עם מחלה מתקדמת, קל מאוד למדוד את החיים לפי מה שנלקח ממך. תמיד יש עוד התאמה שצריך לעשות, עוד יכולת שהופכת קשה יותר, עוד תזכורת לכך שמחר אולי כבר לא ייראה כמו היום. הסכנה היא שבשלב מסוים מפסיקים לראות את מה שעדיין נשאר, ומדי פעם אפילו את מה שבשקט ממשיך להשתפר.
אבל היה עוד נתון אחד החודש שדווקא העלה לי חיוך.
המאמר שכתבתי על באדי, כלב המלטז שלנו, זכה ליותר תגובות ומעורבות ברשתות החברתיות מכל דבר אחר שפרסמתי. אחרי יותר מ־300,000 מילים שהכתבתי על מנהיגות, אמונה, מחלה, חוסן וכל מה שביניהם, נראה שהאינטרנט הגיע למסקנה חד־משמעית.
באדי פשוט הרבה יותר מעניין ממני.
למען ההגינות, יש לו שיער טוב יותר, אופי ידידותי יותר, והוא גם מעולם לא כתב מאמר דעה.
קשה להתווכח עם זה.
כל זה כמובן לא משנה את המציאות של ה־PSP. גם מחר היא תהיה מחלה מתקדמת. גם מחר היא תהיה בלתי צפויה. וגם מחר היא תמשיך לדרוש ממני לא מעט.
אבל זה רק צד אחד של המאזן.
בצד השני כתוב שלמרות הכול, התחזקתי קצת בחדר הכושר החודש. הכתבתי עוד ספר שלם כמעט. המשכתי לכתוב. המשכתי לחשוב. המשכתי לתרום.
ומתברר גם שאני עובד עבור כלב לבן קטן, שהפך למשפיען האמיתי של המשפחה.
עם זה אני בהחלט יכול לחיות.
אז רק הפעם, אני מרשה לעצמי להסתכל על המספרים, לחייך לרגע, ולומר משהו שאני לא אומר מספיק.
לא רע.
טפיחה קטנה על השכם.
ומחר בבוקר, אשב שוב מול המחשב, אכתיב את אלף המילים הבאות, ואנסה להרוויח עוד אחת.
