אני נמצא עכשיו באמצע תהליך של העברת האחריות על ההתלבשות שלי לאחרים, וזה שלב מוזר להיות בו.
PSP לא לוקחת יכולות בבת אחת; היא מעמעמת אותן בהדרגה ובצורה לא אחידה. יש שעות ביום שבהן אני ערני יותר ומאוזן יותר, ויש שעות שבהן הרבה פחות.
בינתיים, בימים טובים, אני עדיין מצליח להתלבש כמעט לגמרי בעצמי, אף שזה לוקח הרבה יותר זמן ומאמץ מבעבר. אני עושה חלק מההתלבשות בישיבה על כיסא הגלגלים (כשהבלמים נעולים היטב), תוך שימוש בטכניקות שלמדתי, מכל המקומות בעולם, דווקא מסרטוני YouTube. את השאר אני משלים בעזרת מאחזי היד שהותקנו בחדר הרחצה המותאם שלנו. הכול איטי יותר. הכול דורש תכנון. אבל זה עדיין שלי.
בימים אחרים אני מעביר חלק מהמשימה, ולעיתים כמעט את כולה, למטפל הזר שגר איתנו או לאשתי.
וזה הוביל אותי לתגלית קטנה.
שלושתנו פשוט לא מלבישים אותי באותה הדרך. (לא קל לי לכתוב את המשפט הזה בגיל 51, אבל בעצם שום דבר מכל זה לא קל.)
למטפל שלי יש שיטה. לאשתי יש שיטה. וגם לי יש שיטה. אנחנו שונים בקצב, בסדר הפעולות ואפילו בדרך שבה לובשים פריט לבוש אחד. יש לנו אפילו דעות שונות לגבי אילו בגדים כדאי שאלבש. לרוב האנשים ההבדלים האלה ייראו שוליים. בשבילי הם לא. הם חלק מהכבוד שלי.
אבל לפני שאמשיך, חשוב לי להבהיר: זה לא מאמר על כך שמטפלים עושים דברים לא נכון. ממש לא. טיפול באדם אחר הוא משימה תובענית מבחינה פיזית, רגשית ומעשית. בין אם מדובר בבני משפחה, חברים או אנשי מקצוע, רוב המטפלים עושים כמיטב יכולתם. המטרה שלי היא פשוט לעזור למטופלים ולמטפלים להבין טוב יותר זה את זה.
ההתלבשות היא פשוט הדוגמה שגרמה לי לחשוב על כל זה.
רחצה, אכילה, תנועה, מעבר מהמיטה ואליה – כל אלה הופכים בשלב כלשהו במסע הזה למשימות משותפות, בדרך כלל הרבה מוקדם יותר ממה שמי מאיתנו היה מדמיין.
מה שהפתיע אותי הוא עד כמה מטופלים שונים חווים אחרת את אותם רגעי העברת אחריות. עבור חלקם, ההתלבשות היא עניין אישי מאוד, הקשור לכבוד, לזהות ולהרגלים של חיים שלמים – לעשות דברים בדרך מסוימת. עבור אחרים, זו פשוט עוד משימה. אף אחת מהגישות אינה נכונה או שגויה.
לכן כל כך חשוב לשאול, להקשיב ולהבין.
חוויית המטופל אינה מורכבת רק מתרופות, מבדיקות בליעה או ממדדי ניידות. היא מורכבת גם ממאות רגעים קטנים ויומיומיים, שכמעט אף פעם אינם מופיעים בתיק הרפואי. האם התלבשתי בדרך שעדיין הרגישה לי “אני”, או שפשוט הלבישו אותי – זה לעולם לא יופיע בשום דו”ח רפואי. ובכל זאת, מבחינתי, זה יכול להשפיע על כל היום.
לכן הבקשה שלי ממטפלים, מבני משפחה ומאנשי מקצוע היא פשוטה.
לפני שאתם לוקחים לידיכם משימה, שאלו את האדם איך הוא מעדיף שתיעשה.
ואז שאלו עד כמה זה באמת חשוב לו.
ייתכן שהתשובות יפתיעו אתכם.
ולמטופלים הייתי מציע בדיוק את אותו הדבר, רק מהכיוון ההפוך.
ספרו לאנשים מה חשוב לכם. הסבירו למה. אל תניחו שהם כבר יודעים. אבל נסו גם לגלות סלחנות כשהדברים נעשים אחרת. ברוב המקרים זו אינה רשלנות; זו פשוט הדרך של אדם אחר לבצע את המשימה, בזמן שהוא מתמודד עם כל העומס הפיזי, הרגשי והמעשי שכרוך בטיפול בנו.
חלק מהמטפלים הם בני זוג, ילדים או חברים. אחרים הם אנשי מקצוע, שלעיתים קרובות עובדים שעות ארוכות תמורת שכר שאינו משקף את המאמץ. כמעט כולם נותנים מעצמם – את הזמן שלהם, את האנרגיה שלהם, ולעיתים קרובות גם את הלב שלהם.
אולי כבוד אינו מתבטא רק בכך שמקשיבים לנו.
אולי הוא מתבטא גם בכך שאנחנו מקשיבים למי שמטפל בנו.
הטיפול הטוב ביותר נבנה על שני הדברים גם יחד.
