אם להיות כן – גם אחרי שינה קצרה אחר הצהריים, לא הרגשתי מי יודע מה, אז החלטתי לצפות בסרט האהוב עליי בכל הזמנים, הסלע (The Rock), בכיכובם של שון קונרי וניקולס קייג’. צפיתי בו יחד עם המטפל הזר שגר איתי. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא ראה אותו, והוא נהנה ממנו מאוד.
במשך שעתיים פשוט היה נעים. וזה הספיק.
הבוקר כתבתי על כך שאני כבר לא באמת יודע לשפוט את הזמן. זה עדיין נכון. אבל השעתיים האלה היו פשוט שעתיים. בלי תובנות פילוסופיות גדולות – רק סרט מהנה.
לא היה לחץ. לא התעסקתי ב-PSP. טוב, חוץ ממספר גדול מדי של ביקורים בשירותים. מעבר לזה היה רק סרט אקשן טוב, הרבה פיצוצים, דיאלוגים מוכרים והנוחות שבצפייה במשהו שאני אוהב כבר שנים.
זה בוודאי לא סרט שיזכה באוסקר, אבל זו בכלל לא הנקודה. הוא פשוט מהנה.
החיים עם PSP הפכו את העולם שלי להרבה יותר קטן. אני לא נוסע. אני כמעט שלא יוצא מהבית. רבים מהדברים שפעם נהניתי מהם כבר פשוט אינם מעשיים עבורי. דווקא בגלל זה, ההנאות הקטנות של החיים הפכו ליקרות הרבה יותר ממה שהיו פעם.
בניגוד לבית קולנוע, כאן המטפל שלי היה לצדי והשירותים היו במרחק של כמה צעדים בלבד. אולי זה נשמע כמו פרט שולי, אבל לפעמים דווקא הנגישות היא זו שמאפשרת ליהנות.
אחי ואחייני הם מבקרי הקולנוע של המשפחה, לא אני, ולכן לא אתיימר להמליץ על סרטים. אולי זה שון קונרי. אולי זו המוזיקה. תהיה הסיבה אשר תהיה, אני פשוט אף פעם לא מתעייף מ-הסלע. היום הוא הזכיר לי שגם בתקופות הקשות ביותר של החיים, עדיין יש רגעים שמרגישים רגילים לחלוטין.
למי שתוהה, שני הסרטים הבאים ברשימת המועדפים שלי הם חומות של תקווה (The Shawshank Redemption) ו-הנקמה (The Equalizer). סדר הדירוג שלי תמיד הצליח להפתיע אנשים, אבל על טעם וריח באמת אין מה להתווכח.
עוד מעט אשחק משחק שחמט, ולאחר מכן נצא עם באדי לטיול קצר. אשתי, המטפל שלי ובאדי יעשו את ההליכה. אני אעשה את הישיבה – איהנה מהשמש מכיסא הגלגלים שלי, ואחר כך אחזור הביתה לארוחת ערב קלה עם גייל.
כשחיים עם PSP, ימים טובים הם לעיתים רחוקות מושלמים. אבל חלקים מהם יכולים להיות טובים מאוד.
והיום היה לי אחד כזה.
ובתוך ים סוער במיוחד, זה יכול להרגיש כמו למצוא נווה מדבר קטן.
הבלוג הזה אולי נראה כמעט חסר חשיבות מנקודת מבט של PSP. אני לא חושב כך. החיים עם מחלה סופנית אינם מורכבים רק מתסמינים, בדיקות, פגישות רפואיות והתאמות. הם מורכבים גם מהיכולת לזהות את הרגעים הפשוטים והרגילים, שמזכירים לך שאפשר עדיין ליהנות מהחיים.
לפעמים, דווקא את הרגעים האלה הכי כדאי לזכור.
