הימים שלי כבר לא נמדדים בשעות.
למדתי שהם נמדדים בחלונות.
חלון נפתח אחרי שישנתי או נחתי. למשך זמן מה אני מרגיש יותר כמו עצמי. יש לי אנרגיה. המחשבה צלולה יותר. אני מסוגל לחשוב, לדבר, ליהנות מאנשים ולעשות דברים.
ואז, כמעט בלי אזהרה, החלון נסגר.
לפעמים אני מתאר את זה כ”כיבוי”. בפעמים אחרות זה מרגיש כאילו ערפל מתגלגל פנימה. איזו מהאפשרויות תגיע הפעם נראה כמעט אקראי. כך או כך, אני יודע שהגיע הזמן לעצור, להיטען מחדש ולהמתין להזדמנות הבאה.
לא מזמן עוד יכולתי לעבוד בנוחות ימים של שש-עשרה שעות, להוביל פרויקטים גדולים ופשוט להמשיך.
היום שעון הגרמין שלי מספר סיפור אחר לגמרי. השבוע מדד ה־Body Battery שלי הגיע ל־5 עוד לפני הצהריים. מי שמכיר את גרמין יודע עד כמה זה חריג, משום שהמדד בכלל לא יורד מתחת ל־5. רוב האנשים אפילו לא מתקרבים לציון כזה, גם אחרי יום מתיש במיוחד.
אני חושב שחלונות הזמן האלה הולכים ומתקצרים, אם כי לשינה עדיין יש השפעה עצומה. חשוב יותר מזה, אני לומד איך להשתמש בהם נכון.
היום היו לי ארבעה כאלה.
הראשון הגיע בשלוש לפנות בוקר, כשכתבתי פוסט שהתברר כטיפולי מאוד עבורי. אחר כך התרוקנתי לגמרי, נרדמתי מול סרט תיעודי בנטפליקס על טיפוס לארבע-עשרה הפסגות הגבוהות בעולם. אפשר לומר בבטחה שאת היעד הזה כבר מחקתי מרשימת החלומות שלי… אם בכלל היה שם אי פעם.
החלון השני היה על כוס קפה עם שכן. ניהלנו שיחה עמוקה על פילוסופיה ואמונה. היא הייתה כנה, מעוררת מחשבה ומהנה מאוד. דיברנו כמעט רק בעברית, עם מעט אנגלית פה ושם, וזה דורש ממני מאמץ אמיתי. בסוף כבר פשוט נגמר לי הכוח. ביקשתי שנעצור, והסכמנו להמשיך את השיחה בפעם אחרת.
החלון השלישי היה עם אמא שלי ועם האחיין שלי בן הארבע. נהניתי מכל רגע, אבל באמצע החלון פשוט נסגר ונאלצתי להיעלם לחדר השינה לתנומה קצרה. לפני כן הספקנו להכין יחד מטוס מנייר, משהו שלא עשיתי כבר שנים. טיסת הבכורה שלו הסתיימה די מהר כשבאדי חטף אותו מיד עם הנחיתה, ברח איתו בגאווה והפך אותו למשהו שרק בקושי עוד אפשר היה לזהות כמטוס מנייר.
החלון הרביעי היה האהוב עליי.
אתמול שמתי לב שהבת הצעירה שלי בכלל לא עונדת שעון. הצעתי לקנות לה אחד. כהרגלי, רציתי להזמין אותו מיד אחרי שבת. לשמחתי, אשתי והבת שלי שכנעו אותי לחכות עד היום ולנסוע יחד לחנות שעונים אמיתית.
מפתיע כמה קשה היה לי לחכות אפילו יום אחד.
PSP שינה את מערכת היחסים שלי עם הזמן. המחר כבר לא מרגיש בטוח כפי שהיה פעם.
אחר הצהריים התעוררתי ממנוחה קצרה, ומיד זיהיתי את התחושה.
החלון נפתח.
הודעתי, אולי בהתלהבות ובנחרצות קצת מוגזמות, שחייבים לצאת עכשיו. ידעתי שאם נחכה, ההזדמנות עלולה להיעלם.
וכך מצאנו את עצמנו.
חנות שעונים קטנה ושקטה.
בת מתבגרת.
אמא שלא מביכה אף אחד.
ואני.
כיסא גלגלים חשמלי, כי המרחק מהרכב היה קצר, ובדיוק היום החופשי של המטפלת שגרה איתנו, כך שלא הייתה אפשרות להעמיס את כיסא הגלגלים הידני. כובע מצחייה. משקפי שמש בתוך החנות בגלל הרגישות לאור.
בקיצור, בדיוק האבא שכל נערה מתבגרת חולמת לקחת איתה לקניות.
תוך בערך דקה הצלחתי לעלות עם כיסא הגלגלים על הסנדל של אשתי ולשבור אותו לשניים.
לשמחתי, זה היה רק הסנדל ולא כף הרגל.
אשתי, באופן לא מפתיע, השתעשעה הרבה פחות ממני. וככל שניסיתי להפסיק לצחוק, כך רק צחקתי יותר, מה שכמובן הפך את כל הסיטואציה לעוד יותר מביכה.
אם זו אשמת ה־PSP או פשוט אשמתי – אתם מוזמנים להחליט לבד. אגב, צחוק בלתי נשלט הוא בהחלט תסמין שמתועד היטב בספרות הרפואית.
בסופו של דבר הבת שלי מצאה את השעון שרצתה. אשתי תקבל זוג סנדלים חדש. ואני התנצלתי שוב ושוב. ולפני שמישהו ישאל – כן, קיבלתי ממנה אישור לכתוב את הסיפור הזה.
חזרתי הביתה עם חיוך.
לא בגלל שקניתי שעון.
אלא משום שלפחות לשעה אחת כמעט הפסקתי להיות האבא שרוב הזמן תקוע בבית. הצלחתי לקחת את הבת שלי לקניות, לפנק אותה קצת ולראות אותה מחייכת.
הרגעים הרגילים האלה הופכים בהדרגה לרגעים יוצאי דופן.
זו המתנה שחלונות הזמן האלה עדיין מעניקים לי.
הם קצרים. הם בלתי צפויים. צריך להשתמש בהם בתבונה. אם דוחסים יותר מדי לחלון אחד, מבחינה פיזית או מנטלית, הוא ייסגר מהר עוד יותר. אבל כל עוד הוא פתוח, החיים ממשיכים לקרות.
בזמן שאני כותב את השורות האלה, אני כבר מרגיש שהחלון האחרון של היום מתחיל להיסגר. אולי ההתרגשות האריכה אותו קצת, אבל אני כבר עייף. רציתי להספיק לתפוס את המחשבה הזאת לפני שגם היא תיעלם.
היום היה יום טוב.
ארבעה חלונות.
ארבע הזדמנויות לחיות.
שלושה זיכרונות נפלאים.
סנדל אחד שבור.
והוכחה לכך שלמרות כל מה ש־PSP לקח ממני, אני עדיין מסוגל להביך את המשפחה שלי.
יש דברים שלשמחתי פשוט לא משתנים.
הימים שלי כבר לא נמדדים בשעות.
למדתי שהם נמדדים בחלונות.
חלון נפתח אחרי שישנתי או נחתי. למשך זמן מה אני מרגיש יותר כמו עצמי. יש לי אנרגיה. המחשבה צלולה יותר. אני מסוגל לחשוב, לדבר, ליהנות מאנשים ולעשות דברים.
ואז, כמעט בלי אזהרה, החלון נסגר.
לפעמים אני מתאר את זה כ”כיבוי”. בפעמים אחרות זה מרגיש כאילו ערפל מתגלגל פנימה. איזו מהאפשרויות תגיע הפעם נראה כמעט אקראי. כך או כך, אני יודע שהגיע הזמן לעצור, להיטען מחדש ולהמתין להזדמנות הבאה.
לא מזמן עוד יכולתי לעבוד בנוחות ימים של שש-עשרה שעות, להוביל פרויקטים גדולים ופשוט להמשיך.
היום שעון הגרמין שלי מספר סיפור אחר לגמרי. השבוע מדד ה־Body Battery שלי הגיע ל־5 עוד לפני הצהריים. מי שמכיר את גרמין יודע עד כמה זה חריג, משום שהמדד בכלל לא יורד מתחת ל־5. רוב האנשים אפילו לא מתקרבים לציון כזה, גם אחרי יום מתיש במיוחד.
אני חושב שחלונות הזמן האלה הולכים ומתקצרים, אם כי לשינה עדיין יש השפעה עצומה. חשוב יותר מזה, אני לומד איך להשתמש בהם נכון.
היום היו לי ארבעה כאלה.
הראשון הגיע בשלוש לפנות בוקר, כשכתבתי פוסט שהתברר כטיפולי מאוד עבורי. אחר כך התרוקנתי לגמרי, נרדמתי מול סרט תיעודי בנטפליקס על טיפוס לארבע-עשרה הפסגות הגבוהות בעולם. אפשר לומר בבטחה שאת היעד הזה כבר מחקתי מרשימת החלומות שלי… אם בכלל היה שם אי פעם.
החלון השני היה על כוס קפה עם שכן. ניהלנו שיחה עמוקה על פילוסופיה ואמונה. היא הייתה כנה, מעוררת מחשבה ומהנה מאוד. דיברנו כמעט רק בעברית, עם מעט אנגלית פה ושם, וזה דורש ממני מאמץ אמיתי. בסוף כבר פשוט נגמר לי הכוח. ביקשתי שנעצור, והסכמנו להמשיך את השיחה בפעם אחרת.
החלון השלישי היה עם אמא שלי ועם האחיין שלי בן הארבע. נהניתי מכל רגע, אבל באמצע החלון פשוט נסגר ונאלצתי להיעלם לחדר השינה לתנומה קצרה. לפני כן הספקנו להכין יחד מטוס מנייר, משהו שלא עשיתי כבר שנים. טיסת הבכורה שלו הסתיימה די מהר כשבאדי חטף אותו מיד עם הנחיתה, ברח איתו בגאווה והפך אותו למשהו שרק בקושי עוד אפשר היה לזהות כמטוס מנייר.
החלון הרביעי היה האהוב עליי.
אתמול שמתי לב שהבת הצעירה שלי בכלל לא עונדת שעון. הצעתי לקנות לה אחד. כהרגלי, רציתי להזמין אותו מיד אחרי שבת. לשמחתי, אשתי והבת שלי שכנעו אותי לחכות עד היום ולנסוע יחד לחנות שעונים אמיתית.
מפתיע כמה קשה היה לי לחכות אפילו יום אחד.
PSP שינה את מערכת היחסים שלי עם הזמן. המחר כבר לא מרגיש בטוח כפי שהיה פעם.
אחר הצהריים התעוררתי ממנוחה קצרה, ומיד זיהיתי את התחושה.
החלון נפתח.
הודעתי, אולי בהתלהבות ובנחרצות קצת מוגזמות, שחייבים לצאת עכשיו. ידעתי שאם נחכה, ההזדמנות עלולה להיעלם.
וכך מצאנו את עצמנו.
חנות שעונים קטנה ושקטה.
בת מתבגרת.
אמא שלא מביכה אף אחד.
ואני.
כיסא גלגלים חשמלי, כי המרחק מהרכב היה קצר, ובדיוק היום החופשי של המטפלת שגרה איתנו, כך שלא הייתה אפשרות להעמיס את כיסא הגלגלים הידני. כובע מצחייה. משקפי שמש בתוך החנות בגלל הרגישות לאור.
בקיצור, בדיוק האבא שכל נערה מתבגרת חולמת לקחת איתה לקניות.
תוך בערך דקה הצלחתי לעלות עם כיסא הגלגלים על הסנדל של אשתי ולשבור אותו לשניים.
לשמחתי, זה היה רק הסנדל ולא כף הרגל.
אשתי, באופן לא מפתיע, השתעשעה הרבה פחות ממני. וככל שניסיתי להפסיק לצחוק, כך רק צחקתי יותר, מה שכמובן הפך את כל הסיטואציה לעוד יותר מביכה.
אם זו אשמת ה־PSP או פשוט אשמתי – אתם מוזמנים להחליט לבד. אגב, צחוק בלתי נשלט הוא בהחלט תסמין שמתועד היטב בספרות הרפואית.
בסופו של דבר הבת שלי מצאה את השעון שרצתה. אשתי תקבל זוג סנדלים חדש. ואני התנצלתי שוב ושוב. ולפני שמישהו ישאל – כן, קיבלתי ממנה אישור לכתוב את הסיפור הזה.
חזרתי הביתה עם חיוך.
לא בגלל שקניתי שעון.
אלא משום שלפחות לשעה אחת כמעט הפסקתי להיות האבא שרוב הזמן תקוע בבית. הצלחתי לקחת את הבת שלי לקניות, לפנק אותה קצת ולראות אותה מחייכת.
הרגעים הרגילים האלה הופכים בהדרגה לרגעים יוצאי דופן.
זו המתנה שחלונות הזמן האלה עדיין מעניקים לי.
הם קצרים. הם בלתי צפויים. צריך להשתמש בהם בתבונה. אם דוחסים יותר מדי לחלון אחד, מבחינה פיזית או מנטלית, הוא ייסגר מהר עוד יותר. אבל כל עוד הוא פתוח, החיים ממשיכים לקרות.
בזמן שאני כותב את השורות האלה, אני כבר מרגיש שהחלון האחרון של היום מתחיל להיסגר. אולי ההתרגשות האריכה אותו קצת, אבל אני כבר עייף. רציתי להספיק לתפוס את המחשבה הזאת לפני שגם היא תיעלם.
היום היה יום טוב.
ארבעה חלונות.
ארבע הזדמנויות לחיות.
שלושה זיכרונות נפלאים.
סנדל אחד שבור.
והוכחה לכך שלמרות כל מה ש־PSP לקח ממני, אני עדיין מסוגל להביך את המשפחה שלי.
יש דברים שלשמחתי פשוט לא משתנים.
