השעה שלוש לפנות בוקר. אני יושב בכיסא הגלגלים שלי ושואל את עצמי שאלה שאני משתדל לא לשאול לעיתים קרובות מדי, משום שאין לי תשובה עליה. זה פשוט עד כדי כך.
למה אני? למה אנחנו?
אנחנו, כלומר המשפחה שלי. אשתי. הילדים שלי. אמא שלי. האחים והאחיות שלי. למה אני צריך לעבור את המחלה האיומה הזאת בשנות הארבעים והחמישים לחיי, ולמה הם צריכים להיות הנוסעים במסע הזה יחד איתי?
אני רוצה לומר כבר בתחילת הדברים: אני לא רב, ואני לא מתיימר להציע כאן הסבר תיאולוגי. אני אדם רגיל שמתמודד עם שאלה, וזהו בלוג אישי, כך שאני מדבר בשם עצמי בלבד. אני לא חושב שיש אדם שעובר את החיים מבלי לשאול את השאלה הזאת בצורה כזו או אחרת. יש מי ששואל אותה בעקבות מחלה, יש בעקבות אובדן, ויש משום שהחיים פשוט לא התפתחו כפי שקיווה. לא צריך להיות אדם דתי כדי להכיר את השאלה הזאת. צריך רק להיות בן אדם, ורצוי להיות ער בשלוש לפנות בוקר.
PSP הוא לא המסלול שמישהו היה בוחר לעצמו. זו אחת מאותן מחלות שאף אחד לא היה רוצה לקבל. היא מביאה איתה כאב ואי־נוחות, אובדן הדרגתי של היכולות שלך, ולאט־לאט היא סוגרת עליך כמו כלוב: אי אפשר לטייל, אתה מרותק לכיסא גלגלים, ובסופו של דבר, אולי גם למיטת בית חולים, וכל זה לצד תוחלת חיים קצרה משמעותית מזו שקיווית לה.
וכמו כל כך הרבה אנשים, גם אני חשבתי שמצפה לי עתיד טוב. עבדתי קשה מאוד כדי לבנות אותו, בלי ילדות קלה ובלי כרטיס כניסה מוזהב לחיים.
יש לי אישה נפלאה. יש לי את הילדים הכי טובים בעולם, בלי להעליב כמובן את הילדים של אף אחד אחר, ובמיוחד לא את האחיינים והאחייניות האהובים שלי. דמיינתי את עצמי מפנק יום אחד נכדים במתנות שיגרמו להורים שלהם להתגלגל עיניים. הודיתי בפני עצמי שגם ציפיתי מדי פעם לקרוז, לספארי או לסוף שבוע במלון ספא. ציפיתי לעוד הרבה דברים. על רבים מהם כבר נאלצתי לוותר. אפילו הקרוז שתכננו לכבוד יום ההולדת החמישים שלי, ושעליו הוצאתי הרבה יותר מדי כסף, היה עבור אשתי ובתי חוויה שנשארה חצי שלמה בלבד, משום שאני לא יכולתי להצטרף.
אז למה אני? למה אנחנו?
יש שתי סיבות טובות לא לשאול בכלל את השאלה הזאת, ושמעתי את שתיהן. לפעמים מאנשים אחרים, ולפעמים מעצמי, כמו עכשיו.
הסיבה הראשונה היא שאין בכך שום תועלת. כנראה שאין תשובה שאפשר לקבל בעולם הזה, וגם אילו הייתה, היא לא הייתה משנה דבר. אין תרופה ואין דרך לעצור את המחלה. הנחש כבר הכיש אותי. כל מה שנותר לי הוא לחיות את ההתפשטות האיטית, ובאופן מוזר גם המהירה, של הארס. אין לו נוגדן. כבר מאוחר מדי. ההווה, וחלק גדול מן העתיד, כבר אינם באמת בידיי.
הסיבה השנייה היא שהשאלה הזאת עלולה להיות מרוכזת בעצמי ואפילו מעט מפנקת. רק לאחרונה קראתי על ילד בן ארבע שטבע במהלך חופשה. זו טרגדיה אמיתית. אנשים מתים בכל יום, ורבים מהם לאחר חיים שהיו קשים בהרבה משלי. יותר מאדם אחד כבר אמר לי שאני, כמו כל אחד אחר, יכול למות מחר בתאונת דרכים. אנחנו פשוט לא יודעים. יותר מזה, כבר זכיתי לכל כך הרבה דברים שעליהם אני צריך להודות. באמת. אז מי אני שאדרוש הסבר?
שתי הטענות האלה נכונות.
ובכל זאת, למרות הכול, אני עדיין יושב כאן ושואל.
זו לא הפעם הראשונה שאני שואל, וכנראה שגם לא האחרונה.
נדמה לי שזה פשוט חלק מלהיות בן אדם.
כבר כתבתי בעבר על הניסיון להרחיק ממני את השאלה הזאת. ניסיתי. אבל היום היא חזרה, והחלטתי להתמודד איתה שוב, למרות שאני יודע שסביר להניח שלא אגיע לשום תשובה.
אני רחוק מלהיות מושלם. רחוק מאוד.
למיטב ידיעתי לא רצחתי, לא גנבתי, לא נאפתי ולא פגעתי באדם אחר במזיד. בעולם העבודה קיבלתי לא מעט החלטות שהשפיעו על אנשים. לצד כל הדברים הטובים, לעזור לאנשים להתפתח ולעזור לעסקים לצמוח, נאלצתי גם לפטר עובדים ולייעץ לחברות לבצע קיצוצים. אבל תמיד השתדלתי לעשות זאת ביושר, בזהירות וברגישות.
ניסיתי לחיות ביושר ולהוות דוגמה טובה, כבעל, כאבא, כמנהל וכאדם, ואני מודה שלא תמיד הצלחתי. יש לא מעט דברים שעשיתי לא נכון. גם ביחסים שלי עם אנשים, כן, גם אני רכילתי לפעמים, וגם שיקרתי מדי פעם שקר לבן שאני מצטער עליו, וגם, עבור מי שחולק איתי את האמונה, בעבודת ה’ שלי. אבל אינני מצליח להצביע על דבר אחד ולומר: זה מסביר את כל זה. שום דבר אינו בולט. החשבון הזה נמצא הרבה מעל דרגת השכר שלי.
מי שאינו מאמין באל יאמר שהכול אקראי. אני לא מאמין בכך. אני מאמין שהקב”ה, מסיבותיו שלו, שאני בוחר לבטוח בהן גם אם אינני מבין אותן, הוביל אותי אל הדרך הזאת.
כך או כך, בסופו של דבר כולנו נשארים כמעט באותה נקודה, בלי תשובה לשאלה.
אז אולי, לצד חוסר התוחלת שבחיפוש, יש גם סיפור אחר.
אולי, לצד כל הברכות שקיבלתי בחיי עד היום, אני עדיין כאן מסיבה כלשהי. אולי יש לי עכשיו תפקיד אחר. אולי יש משמעות כלשהי שרק אני יכול למלא.
כל מה שאני יכול לעשות הוא להפיק את המיטב מהמציאות שבה אני נמצא ולעשות כמה שיותר טוב.
אני מנסה.
האם אני מצליח? האם אני בדרך הנכונה?
את זה לא אני צריך לשפוט.
ולמה אנחנו? למה המשפחה שלי צריכה לשאת חלק כל כך גדול מהמסע הזה?
גם על זה אין לי תשובה.
אני מתפלל שהמחלה הזאת לא תשאיר בהם צלקת, ושבסופו של דבר היא דווקא תעצב אותם לטובה. ואני באמת מצטער על כל כאב שלהם שנובע, גם אם בעקיפין, ממני.
הספר האהוב עליי בתנ”ך הוא מאז ומתמיד קהלת, שנכתב, על פי המסורת, בידי שלמה המלך בסוף ימיו. לא משנה במה אתם מאמינים, בעיניי זהו אחד הספרים היפים, הכנים והעמוקים ביותר שנכתבו אי פעם על תמותה ועל משמעות החיים.
העצה שלו לצעירים, שאני משתדל להעביר לכל מי שעדיין רחוק מהמקום שבו אני נמצא, מופיעה בתחילת הפרק האחרון:
“וזכור את בוראיך בימי בחורותיך, עד אשר לא יבואו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר: אין לי בהם חפץ.”
במילים אחרות: נצלו את החיים כל עוד אתם יכולים. אף אחד מאיתנו אינו יודע מתי הכול ישתנה. התייחסו לכל יום כהזדמנות לעשות טוב, להגשים את המטרות שלכם וגם פשוט ליהנות מהחיים.
ואני, באופן אישי, נאחז גם במסקנה של שלמה בסוף אותו פרק: ירא את ה’, עשה את הישר, ואת החשבון תשאיר לו.
אז למה אני?
לעולם לא אדע, ואני גם לא חושב שאגיע אי פעם למסקנה אחרת.
האם אני מתאבל על העתיד שחשבתי שיהיה לי?
כן.
אבל לשקוע בזה לא ישנה דבר. ובכנות, יש בזה גם מידה מסוימת של ריכוז עצמי. אני אחד מתוך מיליארדי בני אדם שחיים בעולם הזה, והאמת היא שזכיתי לחיים טובים יותר מרובם.
כל מה שנותר לי הוא להמשיך קדימה ולעשות את הטוב ביותר שאני יכול עם מה שעוד יש לי.
באשר לקרוזים, ובאשר לנכדים שדמיינתי שאפנק בלי גבול, כנראה שזה פשוט לא העתיד שנועד לי.
אבל אז אני נזכר שגם אינספור אחרים לא זכו לעתיד שחלמו עליו.
וגם הם לא קיבלו שום הסבר.
