אם בן של לפני עשר שנים היה חולף על פניי היום ברחוב, אני חושב שהוא היה מרחם עליי.
למעשה, אני די בטוח בזה.
הוא היה רואה גבר בן 51 בכיסא גלגלים, כנראה כשהמטפל שלו דוחף אותו.
ואילו היה יודע קצת יותר, הוא היה יודע שאני כבר לא יכול ללכת, לנהוג, לעבוד או לנסוע באופן עצמאי. שנאלצתי לוותר על הקריירה שלי בשיאה. שאולי לא אזכה לראות את כל הנכדים העתידיים שלי, בעזרת ה’. שאני זקוק לטיפול במשרה מלאה. ושאני חי עם מחלה נוירולוגית סופנית, אכזרית כמעט כפי שמחלה יכולה להיות.
ואני חושב שהוא היה מניח הנחה עצומה.
לא רק שאיבדתי יכולות. זה הרי היה נכון.
אני חושב שהוא היה מניח שבאיזשהו שלב בדרך איבדתי גם חלק גדול מהערך שלי. כן, אני חושב שהוא היה משתמש במילה הזאת.
שהפכתי לנטל ולמי שבעיקר מקבל מאחרים. שהפכתי לאדם שצריך לרחם עליו. והוא היה טועה לחלוטין.
וזה הדבר שמפתיע אותי.
לפני עשר שנים החיים שלי נראו אחרת לגמרי.
הילדים שלי היו צעירים יותר. הייתי בשיא הקריירה שלי. יש ביוטיוב סרטון שלי מדבר בכנס בברצלונה, עומד על במה, נוסע ברחבי העולם, עושה את כל אותם דברים שגורמים לחיים להיראות מלאי תנופה.
מבחוץ, אותו בן נראה הרבה יותר מסוגל מהבן הזה. הוא יכול היה לעלות על הבמה ולרתק קהל בכריזמה. הבן הזה לא היה מצליח אפילו לעלות עליה בלי עזרה משמעותית.
הוא יכול היה לטוס לברצלונה. הבן הזה כמעט שאינו נוסע לשום מקום, וכשהוא כבר כן נוסע, בהחלט ייתכן שזה יהיה לבית החולים כדי לקבל זריקת בוטוקס.
הייתה לו קריירה משמעותית. הבן הזה פרש מעבודה בגלל מחלה.
שימו תמונות של שני הבנים זו לצד זו, ואני לא חושב שהיה ויכוח גדול בשאלה למי מהם נראו החיים מלאים יותר.
אבל תמונות הן דבר מסוכן. הן מראות רק את מה שבחוץ.
ולפני עשר שנים, אני חושב שהייתי עושה בדיוק את הטעות הזאת.
הייתי מסתכל על אדם כמוני ומודד את חייו בעיקר לפי מה שיכולתי לראות.
הייתי רואה את מה שנעלם ומניח שאני מבין מה נשאר.
מה שלא הייתי מסוגל לראות הוא את האדם שבפנים.
פשוט הייתי מפספס אותו ומשלים את החסר באמצעות ההנחות שלי.
טעיתי.
בן של לפני עשר שנים לא היה רואה את בן שמאז כתב ארבעה ספרים ואינספור בלוגים שנקראו מאות אלפי פעמים, לצד פעילות הסברה בלינקדאין, כתיבת בלוגים ב-Times of Israel וליווי של עשרות אנשים כמנטור.
הוא לא היה מבין שלבן הזה יש כיום חופש מחשבתי ויצירתי שכבר אינו כבול לעבודה, לבוסים, לפרויקטים או ללוחות זמנים.
הוא לא היה רואה את בן שעדיין יש לו תכלית, שפרש מהקריירה כשהיושרה שלו שלמה ויכול להביט לאחור בסיפוק עצום על קריירה שאהב.
הוא לא היה רואה את בן שזכה לראות את ילדיו גדלים והופכים למבוגרים נפלאים, ולהחזיק בידה של אחת מהם כשצעדנו יחד לחופה.
הוא לא היה רואה את בן שהאמונה והביטחון שלו בה’ התחזקו למרות הכאב, אי הנוחות והדרך הנוראה, למען האמת, של PSP.
הוא לא היה רואה את בן שעדיין מציב לעצמו מטרות, עדיין מנסה לעזור לאחרים, עדיין חושב מה עוד הוא יכול לתרום, ועדיין צוחק.
והחשוב מכל, אני לא חושב שהוא היה מסוגל לדמיין שהאיש בכיסא הגלגלים עשוי להרגיש שיש לו יותר תכלית ויותר משמעות מאשר לאיש שעמד על הבמה בברצלונה.
אבל אני חושב שזה בדיוק המצב.
לא מפני ש-PSP שיפרה איכשהו את חיי. היא לא. לא רציתי שום דבר מזה, והייתי מחזיר את המחלה בלי להסס לרגע.
אבל תכלית אינה אותו דבר כמו יכולת פיזית. משמעות אינה אותו דבר כמו עצמאות.
ואת הערך שאדם מביא לעולם אי אפשר למדוד לפי השאלה אם הוא עומד על במה בכנס או יושב בכיסא גלגלים.
אני יודע את זה היום מפני שחייתי משני צדי התמונה.
לפני עשר שנים, לא חייתי.
אולי זה הלקח החשוב ביותר עבורי.
אנחנו גרועים מאוד בלבחון את החלק החיצוני של חייו של אדם ולהאמין שאנחנו יודעים מה קורה בתוכם.
הדבר הלא נוח הוא שאני עדיין עושה את אותה טעות. אני מסתכל קדימה ומנסה לדמיין איך ירגיש בן של עוד כמה שנים, אם יאבד עוד מיכולת התקשורת ומהיכולות שלו.
והבוקר עולה בי המחשבה שיש סיכוי טוב מאוד שגם לגביו אני טועה.
בן של לפני עשר שנים לא היה מסוגל לדמיין את החיים שמתקיימים בתוך כיסא הגלגלים הזה. אולי בן של היום צריך להיות קצת יותר זהיר כשהוא מנסה לדמיין את החיים בתוך מה שעוד מחכה לו.
זה לקח אמיתי עבורי הבוקר.
ומעניין שגם לא ממש אכפת לבן הזה אם מישהו חולף על פניי ברחוב ומרחם עליי.
אולי זה אחד המדדים הגדולים ביותר לביטחון עצמי שהיו לי אי פעם.
טוב לי עם מי שאני.
מעולם לא דמיינתי שאוכל לומר את המשפט הזה כשאני יושב בכיסא גלגלים עם PSP.
אילו יכולתי לנהל שיחה עם בן של לפני עשר שנים, הייתי מספר לו את כל זה.
הוא לא היה מאמין לי. אבל לבן הזה לא ממש היה אכפת.
כנראה גם הייתי אומר לו שהוא עובד קשה מדי, אם כי בהתחשב בכמה שהמשאבים הכספיים שנוצרו מכך הועילו לי בהמשך, אולי דווקא הייתי מודה לו על החלק הזה.
אבל לגבי הרחמים?
תשמור אותם לעצמך.
בן של לפני עשר שנים היה מסתכל על מה שבחוץ וחושב שהוא מבין את מה שבפנים.
הוא לא הבין.
ואני צריך להיזהר מאוד שלא לעשות את אותה טעות לגבי בן של העתיד.
