אתמול קיבלתי הפתעה נעימה מאוד מאל על, חברת התעופה שטסתי איתה יותר מכל חברת תעופה אחרת. הם העניקו לי מעמד Gold לכל החיים. התרגשתי באמת.
ואז גיליתי שהחברות שלי “לכל החיים” מסתיימת ב־17 באוגוסט 2076. אני אהיה בן 101.
וזה מציב בפניי בעיה רצינית. מה בדיוק אני אמור לעשות כשארצה לטוס אחרי התאריך הזה? המטפל שלי ואני צחקנו על זה אתמול בפיזיותרפיה. הוא בדיוק דחף אותי בערך 500 מטר בכיסא הגלגלים, ואני לא בדיוק איש קטן, כך שלדחוף אותי זו כבר פעילות גופנית לא מבוטלת. חישבנו שכאשר אני אהיה בן 101, הוא יהיה בן 91.
עד אז, כנראה ששנינו כבר נזדקק למטפלים. אם נחליט לטוס יחד, ייתכן שנצטרך איזה באגי זוגי, רצוי עם מרווח נוסף לרגליים וכניסה לטרקלין של אל על.
במשך תקופה ארוכה החזקתי במעמד הנוסע המתמיד הגבוה ביותר של אל על, Top Platinum. בזמנו ראיתי בזה הישג. כן, ראיתי את הסרט של ג’ורג’ קלוני Up in the Air. לא, החיים שלי אף פעם לא היו ממש כאלה, אם כי היו כמה סצנות שהרגישו מוכרות באופן מעט מטריד.
כתבתי בפומבי, כולל בספר שלי Amazon link, על כמה הרבה הייתי נוסע וטס. למעשה, הקדשתי פרק שלם לסיפורים משעשעים משנים של טיסות באל על. חלקם היו נפלאים. חלקם היו מגוחכים. חלקם פשוט יכלו לקרות רק באל על.
למדתי לאהוב את חברת התעופה, כולל את כל המאפיינים הייחודיים שלה, גם אלה שגרמו לי לחייך וגם אלה שגרמו לי לרצות לעשות משהו קצת שונה מהרגיל.
בסופו של דבר, מעמד ה־Top Platinum שלי נעלם. זה לא היה מפתיע במיוחד. חברות תעופה בדרך כלל מצפות מהלקוחות הנאמנים ביותר שלהן לטוס מדי פעם, וה־PSP הפכה אותי לנוסע בלתי־יצרני באופן מרשים במיוחד.
העיתוי של המתנה מאל על היה מוצלח במיוחד, משום שאתמול גם הצלחתי לעשות את אחת מטעויות הזמנת הנסיעות המטופשות ביותר שעשיתי בחיי.
החלטתי להשתמש בנקודות כדי לקנות לבן שלי ולבת הזוג שלו נסיעה. הכול נראה מסודר לחלוטין, עד שבת הזוג שלו העירה הערה אחת קטנה מאוד.
הזמנתי את הטיסות בכיוון ההפוך לחלוטין. במקום להזמין כרטיסים מתל אביב ליעד וחזרה, הזמנתי אותם מהיעד לתל אביב וחזרה. זה היה פגם די קטסטרופלי בתוכנית הנדיבה שלי. מסיבות די ברורות, הם היו צריכים קודם להגיע ליעד לפני שיוכלו לטוס ממנו בחזרה הביתה.
אחרי עשרות שנים של נסיעות, הגעה למעמד Top Platinum והפיכתי לאדם שחשב שהוא מבין דבר או שניים בחברות תעופה, התברר שככל הנראה שכחתי את העיקרון הבסיסי ביותר בתעופה:
תתחיל מהמקום שבו אתה באמת נמצא.
לשמחתי, מעמד Gold כולל גישה למספר טלפון VIP. הגעתי במהירות לנציג, הסברתי מה עשיתי והבעיה תוקנה ללא חיוב. אחר כך קניתי את הכרטיסים הנכונים.
כך שהחברות שלי לכל החיים כבר הוכיחה את עצמה כמועילה, גם אם לעולם לא אעלה שוב על מטוס.
וזה החלק הרציני בסיפור הזה. מאז שאובחנתי עם PSP, יצאתי רק לשתי נסיעות.
שתיהן היו בשנה שעברה, כשעוד יכולתי ללכת בעזרת הליכון, דבר שהיום כבר נמצא באופן ברור בעבר. הראשונה הייתה לכמה ימים ביפן עם הבן שלי. זו הייתה נסיעה יוצאת דופן, כזו שלעולם לא אשכח. הנסיעה הייתה קשה, אבל החוויה הייתה שווה כל טיפת מאמץ. היא נותרה אחד הזיכרונות היקרים ביותר שלי.
השנייה הייתה נסיעה קצרה מאוד כדי לתמוך בחבר לאחר שאמו נפטרה ולהשתתף בהלוויה בבית העלמין. במהלך הביקור הזה נפלתי ומצאתי את עצמי מכוסה בכתמי דשא ובדם.
שתי נסיעות עם PSP. שתיהן משמעותיות מאוד, כאשר אחת מהן הייתה מעט מוצלחת יותר מהשנייה מבחינה בריאותית. אני מסתכל על שתיהן בחיבה, כל אחת בדרך שונה מאוד.
אני לא יודע אם תהיה נסיעה שלישית. הנוירולוג שלי המליץ לי באופן חד־משמעי לא לטוס. הוא גם רוצה שאעבור לצינור הזנה. עד עכשיו הצלחתי לעמוד גם בפני ההצעה הזאת.
חלק ממני מקווה שתהיה עוד נסיעה. הפיזיותרפיה של אתמול עברה טוב במיוחד, אז אולי יום אחד עוד אפתיע את עצמי, אעלה שוב על טיסה של אל על ואשתמש בחלק מההטבות שעליהן עבדתי כל כך הרבה שנים.
אבל אני גם חייב להיות מציאותי. נסיעה כבר אינה עניין פשוט של בחירת יעד וקניית כרטיס. היום היא דורשת תכנון נגישות, כיסאות גלגלים, מטפלים, תרופות, ניהול עייפות וכבוד בריא לאפשרות שהגוף שלי פשוט יחליט לא לשתף פעולה. ואז יש כמובן את העניין הקטן של ביטוח נסיעות, שהוא כבר סיפור אחר לגמרי.
ייתכן, אם כך, שכרטיס ה־Gold הזה הוא מתנה נפלאה שלעולם לא אשתמש בה.
ויש בו גם שיעור שחורג הרבה מעבר לנסיעות.
במשך שנים, מעמד בחברת תעופה הרגיש כמו סמל להצלחה. הוא שיקף עד כמה הייתי עסוק, כמה חשובה נראתה העבודה שלי וכמה מקומות ביקרתי בהם. אבל הוא מדד גם משהו אחר. הוא מדד את כמות הזמן העצומה שביליתי מחוץ לבית.
אהבתי לטייל. היו לי חוויות יוצאות דופן, פגשתי אנשים מרתקים ובניתי קריירה שאני גאה בה. לא הייתי מוחק את השנים האלה. אבל אילו יכולתי לדבר עם הגרסה הצעירה יותר של עצמי, אולי הייתי שואל אותו האם כל טיסה באמת הייתה הכרחית.
אולי הייתי מזכיר לו שמעמד יכול להיראות מרשים מבלי להיות באמת חשוב. אולי הייתי מזכיר לו ששום טרקלין בשדה תעופה, נוח ככל שיהיה, אינו תחליף לזמן עם האנשים שאתה אוהב.
היום אני לא נוסע לשום מקום בכלל. ובכל זאת, אולי אני מבין את היעד קצת יותר טוב מכפי שהבנתי אותו כשהייתי כל הזמן בתנועה.
אז תודה, אל על. אני באמת מעריך את ההכרה ואת המתנה.
היא גרמה לי לחייך, עזרה לי להציל את ההפתעה שתכננתי לבן שלי, והזכירה לי פרק עצום בחיי.
אני מקווה שאצליח להשתמש בה. ואם עדיין אטוס אחרי 17 באוגוסט 2076, אני סומך על אל על שתגלה הבנה.
אחרי הכול, נוסע לשעבר במעמד Top Platinum, בן 101, שטס בבאגי זוגי יחד עם המטפל שלו בן ה־91, בוודאי אמור להיות זכאי לאיזושהי מדיניות של נסיבות חריגות.
