עקשנות, מטרות ושלוש ״לא-נפילות״

אני בהחלט עקשן.

אני לא חושב שאני עקשן בצורה הכי גרועה שאפשר. אני כן מקשיב לאנשים. אני מקבל עצות. אני משנה דברים כשצריך.

אבל אני באמת לא אוהב להתרחק ממטרה אחרי שהצבתי אותה לעצמי.

היום הייתה לי שיחה מעניינת בדיוק על זה עם חבר שמבקר כאן מלונדון. דיברנו על המטרות שאני מציב לעצמי, ועל השאלה האם לפעמים אני מותח אותן רחוק מדי.

האם באמת זה יותר מדי בשבילי לנסות להוביל את התפילות בעוד כמה שבועות? למה אני עושה את זה? ומה יקרה אחר כך?

אלה שאלות לגיטימיות.

המטרה הגדולה האחרונה שלי הייתה החתונה של הבת שלי.

הגעתי אליה. רקדתי עם הבת שלי. ואז, כמעט מיד אחר כך, קרסתי.

השתמשתי בכל מה שהיה לי. הגוף שלי פשוט ויתר, וממש נאלצו לגרור אותי הביתה מוקדם, כשאני לא מסוגל לזוז כמו שצריך, עד שבסופו של דבר הכניסו אותי למיטה.

האם הייתי משנה משהו?

ממש לא.

אין שום ספק שזה היה שווה את זה.

וכך גם עם התפילות.

אני יודע שיש סיכון בכך שאני דוחף את עצמי לעבר עוד אבן דרך משמעותית. אני יודע שאולי יהיה לזה מחיר אחר כך. אבל הפעם יש גם הבדל חשוב: יש לי גיבוי.

בעקשנות רבה אני מקווה שלא אצטרך להשתמש בו, אף על פי שבהחלט מגיעה לו התודה שלי על עצם זה שהוא שם.

אחד האתגרים הגדולים של המחלה הזאת הוא שאין שני ימים זהים.

אתמול כתבתי שאני נמצא במקום טוב. גם היום אני עדיין שם.

אבל היום גם קיבלתי שלוש תזכורות די דרמטיות לכך שלהיות במקום טוב לא אומר שפתאום הכול טוב.

קודם כול, נפלתי ממש מהמיטה. שמתי על עצמי את מסכת העיניים, כנראה איבדתי לרגע את הריכוז, ופתאום מצאתי את עצמי פוגע ברצפה. למרבה המזל, הישבן שלי ספג את רוב המכה, וכפי שכבר הוכח בעבר, יש לו מידה סבירה של הגנה טבעית.

אחר כך, בחדר האמבטיה, נטיתי בצורה מסוכנת מאוד שמאלה, וכנראה הייתי נופל אילו המטפל שלי לא היה תופס אותי.

בהמשך, בזמן שעשיתי יוגה, שוב איבדתי את שיווי המשקל כשישבתי עם הרגליים תחובות מתחתיי, ונפלתי שמאלה. הפעם גם פגעתי בגב.

אני מהסס להגדיר את שלושת האירועים כנפילות רציניות, משום שבאף אחד מהם לא נפלתי ממלוא הגובה שלי, 1.94 מטר. ההבחנה הזאת חשובה לי, משום שהימנעות בדיוק מנפילה כזאת היא אחת הסיבות לכך שלפני זמן מה החלטתי להשתמש בכיסא הגלגלים כמעט כל הזמן. שיווי המשקל שלי פשוט כבר לא עומד בזה.

אבל בין אם אקרא להם נפילות, כמעט-נפילות או אזהרות, שלושה אירועים ביום אחד בהחלט מספיקים כדי למשוך את תשומת לבי.

וזה מחזיר אותי לעקשנות.

יש קו דק בין להיות עקשן מספיק כדי להמשיך לנוע לעבר משהו שחשוב לך, לבין להיות עקשן עד כדי כך שאתה מתעלם ממה שהגוף שלך אומר לך.

אני לא רוצה לחצות את הקו הזה.

מחר כמעט בוודאות לא יהיה כמו היום. זה אחד הדברים הבודדים שאפשר לומר על המחלה הזאת במידה מסוימת של ודאות. כמעט כל דבר יכול לקרות.

ולכן התוכנית שלי היא לא לעצור.

התוכנית שלי היא להפעיל את הראש, להמשיך לדחוף לעבר המטרות שלי, לנקוט כמה שיותר אמצעי זהירות הגיוניים, להסתגל כשצריך, ולהמשיך קדימה.

זה קצת כמו נסיעה ארוכה בכביש.

יהיו פקקים. יהיו מעקפים. מדי פעם מישהו יחתוך אותך בכביש, וזה, מבחינה סטטיסטית, תמיד אשמתו של הנהג האחר.

לפעמים צריך להאט. לפעמים אפילו צריך לשנות את המסלול.

אבל זה לא בהכרח אומר שצריך לשנות את היעד.

לעקשנות יש יתרונות וחסרונות.

התפקיד שלי הוא להפיק ממנה כמה שיותר מהכוח, ובמקביל לנסות לצמצם ככל האפשר את החולשות.

בהחלט ייתכן שתהיה לי תקופה קשה אחרי המטרה הגדולה הבאה. אם זה יקרה, אתמודד עם זה אז. ואחר כך, אני מקווה, תהיה עוד מטרה.

ואחריה עוד אחת.

בינתיים, אמשיך להתכונן להוביל את התפילות.

ואני גם אישן קרוב יותר למרכז המיטה ואזהר הרבה יותר כשאני יושב זקוף על הברכיים על מזרן היוגה.

יש שאפתנות.

ויש גם שכל ישר.

אני מקווה שיש מקום לשניהם.