ריבונו של עולם, אני רק רוצה להיות מי שהייתי לפני ארבע שעות

לכולנו יש סיוטים. למרבה המזל, נראה שגם שלי היה רק עוד סיוט.

הוא היה הרבה יותר מוחשי מזה, אבל אני לא רוצה להיכנס ליותר מדי פרטים. בחלום הייתי בערך חמישה אחוז מעצמי, מבחינת זיכרון, חשיבה, קוהרנטיות וכמעט כל יכולת שכלית אחרת. זה היה סיוט, לא במובן הפיזי, אלא במובן האינטלקטואלי.

בהחלט לא סטיבן קינג ולא ג׳ילי קופר. לרוב האנשים זה כנראה היה החלום הכי משעמם בעולם. בשבילי הוא היה מבעית לחלוטין, דווקא בגלל השגרה והנורמליות שבו.

הייתי במשרד הישן שלי בלונדון, במשרד שבו עבדתי כשעזבתי את לונדון לפני עשרים שנה. הצוות הישן שלי היה שם, אבל אני הייתי מבולבל לגמרי. לא הצלחתי לזכור על איזה פרויקט עבדתי. הבוס שלי פגש אותי ופיטר אותי במקום. לא הצלחתי להבין מה קורה, וגם לא הצלחתי למצוא את הדרך החוצה.

המוח שלי הרגיש כמו עיסה.

כשהתעוררתי, נבהלתי לגמרי. זה לא היה סיוט. זה היה אני החדש, אדם מבולבל שחי עם PSP, כבר לא אותו אדם שהלך לישון כמה שעות קודם לכן.

במשך עשר או חמש־עשרה דקות, בעזרת אשתי, חזרתי בהדרגה לעצמי. לקחתי את התרופות של הבוקר, שתיתי הרבה סודה, הלכתי לשירותים, הקשבתי למוזיקה קלאסית, שתיתי אספרסו, והחלטתי לכתוב את המאמר הזה.

הכתיבה באמצעות הכתבה קולית היא הדרך שלי להוכיח לעצמי שאני עדיין מסוגל לבטא את מה שאני חושב.

למרבה המזל, עכשיו אני מרגיש בסדר.

חלק ממני רוצה לחזור לישון, כי אני מותש נפשית. חלק אחר ממני נמצא בכאב רב ורוצה לקחת עוד משככי כאבים. אבל, באופן מוזר, הכאב גם מרגיע אותי. הוא מזכיר לי שאני חי, ער, ועדיין אני.

זה כאב שבגללו הייתי לוקח משכך כאבים חזק בהרבה רק לפני כמה שעות. כרגע אני מוכן לסבול אותו. לקחתי רק משכך כאבים קל לכאב הראש שהיה לי.

מחשבה על אמונה עלתה בי.

יש תפילה שאני אומר כשאני מתעורר. היא קצרה מאוד. כמה מילים בעברית מתורגמות כך: “החזרת בי את נשמתי בחמלה.” אמרתי אותה חמש פעמים.

כל מה שרציתי היה להיות האדם שהלך לישון כמה שעות קודם לכן.

באותו רגע לא רציתי להיות המנהל הגדול, הנוסע המתמיד, או בן הארבעים הבריא. רציתי להיות בדיוק אותו אדם שהייתי כמה שעות קודם לכן, האדם שכתב בבלוג שהוא מכיר בכך שלפעמים הוא במצב הכי גרוע שלו דווקא מול אשתו.

אותו אדם נעזר עכשיו באשתו כדי לקום מהמיטה.

הרגשתי הכרת תודה אמיתית על חסדים שנראים לכאורה קטנים.

אותו אדם. לא נרפא בנס ולא מסוגל יותר מבחינה גופנית, אבל עדיין אותו אדם שחי עם PSP, כפי שהייתי כמה שעות קודם לכן.

תודה לאל, אני עדיין אותו אדם.

יכול להיות שאני בכיסא גלגלים. יכול להיות שאני סובל מכאבים. הזרוע שלי אולי חלשה מאוד. יכול להיות שאני עומד מול עתיד שאני לא רוצה.

אבל כרגע אני אסיר תודה על כך שאני עדיין אני.

לפני כמה שעות הלכתי לישון.

מדהים על מה אנחנו מתפללים.