שבעה ימים לפני: סיפורן של שתי אובססיות

מלבד אהבתי לאשתי ולמשפחתי, וכמובן לגלידה (ועכשיו גם לעוגת הגבינה של החברה של בני), יש לי כרגע שתי אובססיות עזות:

1. כתיבת הבלוג הזה, שמשמעותה להכתיב מספר מגוחך של מילים.
2. הכנה להובלת תפילות ראש השנה בעוד שבעה ימים, או בעוד כ־150 שעות מעכשיו.

השבוע, אובססיה אחת חייבת לפנות את מקומה לאחרת.

כבר הבטחתי בעבר להאט את קצב הכתיבה שלי בבלוג. בדרך כלל, ההבטחה מחזיקה מעמד עד שמחשבה נוספת נכנסת לי לראש, וזה עשוי לקחת כמה דקות.

אולם הפעם יש לי סיבה טובה מאוד. אני צריך לתת לקול שלי לנוח.

מרגע זה ואילך, המיקוד האובססיבי שלי חייב להיות בהכנת עצמי ככל האפשר — מבחינה נפשית, גופנית ורוחנית — לאחריות שקיבלתי על עצמי כלפי הקהילה שלי.

מבחינה נפשית, אני צריך לשמור את מחשבותיי ממוקדות היטב במשימה שלפניי.

מבחינה רוחנית, אני זקוק לזמן כדי לחשוב, להתבונן ולהתפלל.

מבחינה גופנית, אני צריך לנוח, להימנע מסיכונים מיותרים, ומעל לכול, להפסיק להכתיב כל כך הרבה מילים.

הבוקר תרגלתי את התפילה כולה מארבע לפנות בוקר ועד חמש וחצי. מבחינה טכנית, אני מוכן. עכשיו מגיע החלק שקשה לי הרבה יותר: לעשות פחות כדי לשמור על כוחי ועל הריכוז שלי.

ייתכן שבכל זאת אכתוב מדי פעם בבלוג השבוע. אולי יהיה פוסט אחד או שניים. אם אני מכיר את עצמי, אולי יהיו עשרה. אני לא מבטיח שום הבטחות מחייבות מבחינה משפטית.

אבל אם הבלוג יהיה מעט דל בתוכן, אנא סלחו לי. זה לא מפני שהפסקתי לחשוב או שנגמרו לי הדברים לומר. הסכנה המסוימת הזאת נראית רחוקה ביותר.

הסיבה היא שב־150 השעות הקרובות מוטלת עליי אחריות אחת הגוברת על הכול: להגיע מוכן ככל שאוכל כדי למלא כראוי את תפקידי למען הקהילה שלי לפני א-לוהים.

לכן, באופן חריג, אעצור כאן.

אתן לקולי לנוח, אמקד את מחשבותיי ואכין את עצמי.

ואז, אם ירצה א-לוהים, אחזור במוצאי חג הבאה עם עדכון גדול, ובעזרת א-לוהים, חיובי.