אני מניח שבלי לכתוב או להכתיב—דבר שהסכמתי לנסות לא לעשות בימים הקרובים—היה לי יותר מדי זמן להתרכז בעצמי. כרגע אני זקוק למוצא הזה כדי לעבד את המחשבות שלי. הכול דומם לחלוטין. השעה בערך אחת בלילה. אני ער כבר שעה וחצי; רוב הזמן הזה פשוט שכבתי, ועכשיו אני יושב… מפחד.
אני נמצא בשלב של PSP שבו כל מעלה חשובה.
דברים זעירים משנים במידה עצומה את חיי, את כבודי ואת תחושת העצמי שלי. ואני מפחד שמעלה אחר מעלה הם הולכים ונעלמים.
האם אני עדיין יכול להכתיב בלילה? האם אני עדיין יכול להשתמש בטלפון שלי? האם אני עדיין יכול לראות את המחשב הזה, שכרגע נראה מטושטש לחלוטין? האם אני עדיין יכול להתנייד בכיסא הגלגלים שלי בקומת הקרקע של ביתי, ולו במידה זעירה של עצמאות, או שגם היא תיעלם בקרוב?
הדבר הבא יישמע מגוחך, אבל האם עדיין אוכל להפעיל ולכבות את מיזוג האוויר כרצוני בחום הזה?
אלה דברים קטנים מאוד, עד שמתחילים לאבד אותם. ואז הם נעשים עצומים.
ברגע זה אני באמת מפחד ממה שמצפה לי.
אולי יגיע זמן שבו לא אוכל לעשות אף אחד מהדברים האלה. אולי יגיע זמן שבו לא אוכל להסביר כראוי מה אני רוצה, למה אני זקוק, מה כואב לי, מה מפחיד אותי, או אפילו דבר בסיסי כמו אם חם לי מדי.
אני יכול להכין כל תוכנית מגירה שאפשר להעלות על הדעת. לוחות תקשורת. טכנולוגיה. אנשים סביבי שמכירים אותי טוב באופן יוצא דופן. חבר נפלא עזר לי השבוע להתקין בטלפון שלנו גישה לשליטה מרחוק במיזוג האוויר, וזה עזר לי מאוד. ואני אסיר תודה עד מאוד לבנו של חבר, שעזר לי להפוך את תהליך פרסום הפוסט הזה לאוטומטי. אלה שני מעשים קטנים של עזרה מעשית, שבשלב הזה של PSP מחוללים שינוי עצום.
אבל מתחת לכל התכנון המעשי מסתתרת שאלה מפחידה הרבה יותר.
מי אהיה?
איזה מין אדם אהיה כשעוד מהדברים שמאפשרים לי כיום להרגיש שאני עצמי יילקחו ממני? האם אשמור על חוזק האופי שהתאמצתי כל כך לשמור עליו עד כה?
האם עדיין אצליח לחוש הכרת תודה? אמונה? הומור? אהבה?
או שהפחד והסבל יגברו עליהם?
לכן, למרות שהבטחתי לעצמי לתת לקולי לנוח ולא להכתיב או לכתוב בבלוג במהלך שבוע ההכנות הזה לראש השנה, אני מכתיב את הדברים האלה באחת בלילה.
כי בעוד כמה ימים אעמוד לפני הקהילה שלי, לפני בוראי, ואומר מילים שכבר אמרתי פעמים רבות.
מי יחיה ומי ימות?
מי בקצו ומי לא בקצו?
ואחר כך:
מי ינוח ומי יסבול?
מי ישקוט ומי יתייסר?
במשך רוב חיי, אני חושד שהתמקדתי כמעט לחלוטין בשאלות הראשונות.
מי יחיה? מי ימות?
עכשיו, באופן מוזר, אלה אינן המילים שמפחידות אותי יותר מכול.
החיים והמוות שייכים בסופו של דבר לא-לוהים. הגעתי למידה של השלמה עם זה שאפילו מפתיעה אותי.
השאלות השניות שונות. הן מטילות עליי אימה.
אני לא רוצה לסבול. אני לא רוצה שמשפחתי תסבול.
אני לא רוצה ש-PSP יהרוס בי יותר מכפי שהוא מוכרח. אני לא רוצה שהאנשים שאני אוהב יצטרכו לראות אותי מפוחד, לכוד, במצוקה או לא מסוגל לומר להם למה אני זקוק.
ואני יודע מספיק על המחלה שלי כדי לדעת שאין שום הבטחות.
זו האמת שיושבת איתי בבית השקט מאוד הזה באחת בלילה.
אני מתאר לעצמי שרוב האנשים נמשכים באופן טבעי קודם כול לשאלת החיים והמוות. אני מוצא את עצמי במקום אחר לגמרי.
התפילה שלי עוסקת יותר ויותר בשאלה כיצד אחיה את החיים שנותרו לי, יהיו אשר יהיו. אני מתפלל לסבל מועט ככל האפשר. למצוקה מועטה ככל האפשר. לכבוד. ליכולת לתקשר. ליכולת לזהות אהבה ולקבל אותה. לכוח שלא להתכלות בתוך הפחד. ואולי, מעל לכול, לחסד.
חסד מא-לוהים.
אינני יודע אם אוכל לבטא דבר מכל זה כשאעמוד שם בראש השנה.
אתפלל בשם קהילה, לא רק למען עצמי.
אבל אי־שם בתוך המילים העתיקות האלה תהיה התפילה האישית מאוד הזאת.
אנא, שכל מה שיבוא יהיה עדין. אנא, תן לי די כוח להישאר עצמי זמן רב ככל שאוכל. אנא, תן לי תקווה כשהתקווה נעשית קשה.
זכיתי לחיים מבורכים באופן יוצא דופן. אני יודע זאת. אני חש הכרת תודה עצומה עליהם. הכרת התודה הזאת אמיתית.
אבל הכרת תודה ופחד יכולים לדור בכפיפה אחת.
אמונה ופחד יכולים לדור בכפיפה אחת.
תקווה ופחד יכולים לדור בכפיפה אחת.
והלילה, כשאני שוכב כאן, לא מצליח לישון ולא מסוגל לחשוב כמעט על שום דבר אחר, אודה במשהו בלי לנסות להפוך אותו למעורר השראה יותר מכפי שהוא.
אני מפחד מאוד, מאוד.
חלק אחד בי כתב מאמר שקול על ראש השנה, יום כיפור ותפילה, ואני מקווה שהוא יתפרסם בקרוב ב-The Times of Israel.
זה לא המאמר ההוא. זו הגרסה מתוך הפחד. גרסת השעה אחת בלילה.
