אני יכול. אני אעשה.
יש בלוגר נוסף שכותב על PSP, יו, שרכשתי כלפיו הערכה רבה.
אנחנו כותבים אחרת. הוא גלוי לב יותר ממני, נמצא בשלב מתקדם יותר במסע עם PSP, ואינו מסתיר כלל את העובדה שהוא שונא את המחלה הזאת.
אבל מה שעולה מכתיבתו הוא כוח רצון. עמוד שדרה. נחישות להמשיך למרות אתגרים יוצאי דופן.
אתמול קראתי פוסט שבו הודה לאנשים הרבים שעוזרים לו להמשיך לתפקד: בני משפחה, חברים, רופאים, פיזיותרפיסטים ואחרים. זו הייתה רשימה ארוכה מאוד. היא הכירה באתגרים העצומים של PSP, אך גם במאמץ הקבוצתי הכרוך בחיים עם המחלה.
זה גרם לי לחשוב.
הקדשתי זמן רב למחשבות על מה ש-PSP לקחה ממני ועל מה שהיא עוד עלולה לקחת.
אני צריך להקדיש יותר זמן למחשבה על מה שנותר.
אני יכול. אני אעשה.
אני יכול לכתוב, ולכן אכתוב.
אני יכול לחשוב, ולכן אחשוב.
אני יכול להתפלל, ולכן אתפלל.
אני יכול להתעמל, ולכן אתעמל.
אני יכול לצחוק, לאהוב, לצפות, להקשיב, לשחק ולתרום.
אני עדיין יכול להשפיע. אני עדיין יכול לחולל שינוי. אני עדיין יכול להגיע להישגים.
אני יכול לעשות דברים רבים בעזרתם של האנשים יוצאי הדופן שסביבי.
אין פירוש הדבר שאני מעמיד פנים ש-PSP היא משהו אחר ממחלה נוראה. ימים קשים עוד צפויים לי, וכמו יו, לא אתחמק מהם. אמשיך לדבר על ההרס ש-PSP גורמת. כמעט בוודאות יהיו רגעים שבהם לא אאמין לאף מילה ממה שאני כותב עכשיו.
וזה בסדר.
לא מדובר בשליטה ב-PSP. איני יכול לשלוט בה.
מדובר בלקיחת שליטה על החלק הקטן שנותר שלי.
אתמול לימד אותי משהו.
אני יכול להעביר את זמני באבל על כל מה שכבר איני מסוגל לעשות, או לבחור לשים לב לדברים שאני עדיין יכול לעשות.
לכן המוטו שלי להיום פשוט מאוד.
אולי הוא יחזיק מעמד שנה. אולי יום. אולי רק בשעה הראשונה של הבוקר הזה.
בעזרת א-לוהים, ובעזרתם של רבים אחרים, רבים מכדי שאוכל לנקוב בשמותיהם:
אם אני יכול, אני אעשה.
