לא פעם רואים באתרים או על ספלי קפה ציטוטים ש״מיוחסים״ לאנשים מפורסמים, בדרך כלל במטרה לגרום לנו להרגיש קצת יותר טוב. ויקטור פרנקל הוא אחד המצוטטים ביותר, לצד וינסטון צ׳רצ׳יל.
אני לא מטפל מוסמך. הרקע שלי הוא בראיית חשבון ובייעוץ. ובכל זאת, עבודתו של פרנקל הפכה לחלק מעמוד השדרה של הדרך שבה אני מתמודד עם המחלה שלי.
אני רוצה להסביר למה. שוב.
אני אדם מאמין. במובן מסוים, אולי לא הייתי אמור להזדקק לפרנקל. אני מאמין באלוהים ומאמין שהוא טוב, אז למה שאזדקק למשהו נוסף?
״אמור״ היא מילת המפתח.
כי איכשהו, עוזר לי מאוד לקרוא את מחשבותיו של אדם שחי את החיים שפרנקל חי וראה את הדברים שהוא ראה. אולי זה מפני שהוא נתן לי מילים לכמה מהעקרונות שמנחים אותי בדרך שבה אני מנסה להילחם ב־PSP.
כתבתי פעמים רבות על קבלת ה־PSP. אבל כשאני מדבר על קבלה, אני מתכוון לקבלת האבחנה ולקבלת המציאות של מה שקורה לי. ואם הייתי זקוק לשיעור נוסף בקבלה, מה שקרה לעיניים שלי בימים האחרונים בהחלט סיפק לי אחד כזה.
אבל קבלה אינה כניעה. אני לא אכנע מרצוני ל־PSP. אעשה כל שביכולתי, באמת כל שביכולתי, כדי לא להיכנע.
בין אם אני משתמש בביטוי ״לחיות עם״ ובין אם אני אומר ״להילחם״, מבחינתי המשמעות היא בעצם אותה משמעות. אני לא מתכוון להיכנע מרצוני ל־PSP.
פרנקל מספק דוגמה מודרנית יחסית להבחנה הזאת. הוא היה פסיכיאטר ונוירולוג שפיתח גישה רבת השפעה למשמעות ולחוסן האנושי, אבל הוא גם היה אדם שרעיונותיו הועמדו למבחן בנסיבות שכמעט בלתי אפשרי לתפוס.
לפני המלחמה הייתה לו הזדמנות להימלט מאירופה שבשליטת הנאצים. הוא קיבל ויזה לארצות הברית, אך הניח לה לפוג משום שלא היה מסוגל להביא את עצמו לנטוש את הוריו המבוגרים. בהמשך נכלא בטרזיינשטט, באושוויץ ובמחנות שהיו חלק ממערכת דכאו. אביו מת בטרזיינשטט. אמו ואחיו נרצחו. גם אשתו הראשונה, טילי, מתה כתוצאה מהשואה. אחותו שרדה.
ובכל זאת, לאחר שעבר נסיבות שאני אפילו לא מסוגל להתחיל להבין, פרנקל המשיך להאמין שבני אדם יכולים לחפש משמעות ולשמר מידה מסוימת של חירות פנימית.
איך?
קטע אחד מתוך האדם מחפש משמעות הפך למפורסם במיוחד:
״אפשר ליטול מן האדם את הכול חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות האנושיות, לבחור את עמדתו בכל מערכת נתונה של נסיבות, לבחור את דרכו שלו.״
אבל בעיניי, משהו חשוב הולך לאיבוד כשאנחנו לוקחים את המשפט הזה, מדפיסים אותו על ספל קפה ומשאירים אותו שם.
ההקשר חשוב.
לדעתי, חיוני לקרוא את המשפטים שבאים לפניו ואחריו:
״אנחנו שחיינו במחנות ריכוז יכולים לזכור את האנשים שעברו בין הצריפים, ניחמו אחרים ונתנו להם את פיסת הלחם האחרונה שלהם. אולי הם היו מעטים, אבל הם מספקים הוכחה מספקת לכך שאפשר ליטול מן האדם את הכול חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות האנושיות, לבחור את עמדתו** בכל מערכת נתונה של נסיבות, לבחור את דרכו שלו.
ותמיד היו בחירות שהיה צריך לעשות. כל יום, כל שעה, הציעו הזדמנות לקבל החלטה, החלטה שקבעה אם תיכנע או לא תיכנע לאותם כוחות שאיימו לגזול ממך את עצם היותך אתה, את החירות הפנימית שלך; שקבעה אם תהפוך או לא תהפוך לכלי משחק בידי הנסיבות, תוותר על החירות ועל הכבוד ותעוצב בדמותו של האסיר הטיפוסי.״
המילים האלה משנות עבורי את משמעות הציטוט. פרנקל אומר שאותם אנשים מעטים היוו הוכחה לכך שמידה מסוימת של חירות פנימית יכולה לשרוד אפילו בנסיבות שכמעט בלתי אפשרי לדמיין.
ומה שבא אחר כך חשוב לא פחות. פרנקל מתאר בחירות שהופיעו ״כל יום, כל שעה״, בחירות שיכלו לקבוע אם אדם ימסור לחלוטין את עולמו הפנימי לידי הנסיבות שסביבו, או שאיכשהו יצליח לשמר מידה מסוימת של חירות פנימית.
כשקוראים את הטיעון כולו, ולא רק את המשפט המפורסם, לפחות עבורי הוא נעשה הרבה יותר עוצמתי.
פרנקל מעולם לא אמר שזה קל.
בדיוק להפך. ״אולי הם היו מעטים.״
שש המילים האלה חשובות לי מאוד.
מיליוני בני אדם עברו בשואה זוועות שאני לא מסוגל אפילו להתחיל להבין. חלקם איבדו תקווה. חלקם איבדו את אמונתם. חלקם נשברו או נהרסו, פיזית או נפשית. אין לי שום זכות לשפוט אף אחד מהם.
ואני גם לא קורא את פרנקל כאילו הוא אומר שמי שנשבר תחת סבל בלתי נתפס פשוט לא הצליח לקבל את ההחלטה הנכונה. זו תהיה מסקנה פשטנית ובעיניי גם לא הוגנת באופן עמוק.
מה שאני לוקח ממנו הוא משהו הרבה יותר מצומצם, אבל חשוב לי בצורה עצומה.
אולי עדיין נשארת בחירה.
לא בחירה אם יהיה לי PSP. לא בחירה אם העיניים שלי ייפתחו מחר בבוקר. לא בחירה אם אוכל ללכת, לבלוע, לדבר או לזוז. ובוודאי שלא בחירה עד כמה המחלה הזאת תתקדם בסופו של דבר.
אבל אולי עדיין נשארת לי מידה מסוימת של בחירה במה שאעשה עם מה שה־PSP ישאיר לי.
פרנקל לא יצר את תפיסת החיים שלי. הוא מחזק אותה. הרעיונות שלו מספקים מעין פיגומים סביב גישה שנובעת בראש ובראשונה מהאמונה שלי ומהחינוך שקיבלתי.
ולצורך העניין הזה, גם לא חשוב לי במיוחד מה בדיוק היו אמונותיו של פרנקל בנוגע לדת או לאלוהים. מה שחשוב לי הוא הגישה שלו.
אצל אדם אחד הכוח המניע עשוי להיות אמונה. אצל אחר, משפחה. אצל מישהו אחר, תחושת מטרה או נחישות עצמית. אני מניח שאצל רובנו מדובר בשילוב כלשהו של כל אלה.
בפרנקל מצאתי מודל לחיקוי שעוזר לי להבין את המאבק שלי לשמור על תחושת העצמי שלי ועל הכבוד שלי בזמן שאני חי עם PSP.
כתבתי עליו לראשונה ב־2025, זמן לא רב לאחר האבחנה הראשונית שלי ב־PSP. שנה וחצי לאחר מכן, בעיניי יש משמעות לכך שאני עדיין נאחז בו כמודל לחיקוי.
כי אין לי אשליות לגבי מה שעוד עלול לקרות.
ה־PSP עוד עלול לקחת ממני הרבה יותר.
כבר עכשיו יש רגעים שבהם אני מרגיש שאני מתחיל לקרוס תחת העומס הפיזי והנפשי שהוא מביא איתו. ההתקדמות הנוירולוגית של ה־PSP עלולה פשוט להציף אותי. הבדידות, הפחד והמציאות של החיים עם PSP עלולים בסופו של דבר לשנות את הדרך שאני כל כך משתדל להמשיך בה.
אני בהחלט לא טוען שאני חסין מפני זה.
עד עכשיו זכיתי לשמור על חלק גדול מהיכולות הקוגניטיביות שלי ועל היכולת שלי לתקשר. אני אפילו מוצא את עצמי תוהה אם אני ״יוצא מזה יחסית בזול״ בהשוואה לכאב ולהשפעה שאנשים אחרים עם PSP מתארים. הייתה תקופה שבה לעולם לא הייתי מתאר כך את המצב שלי.
אבל כרגע אני מחזיק מעמד.
אני לא מטפל. אני רואה חשבון ויועץ שבמקרה חי עם PSP ועם מה שסביר להניח שהיה מוגדר כרמת חרדה גבוהה מאוד. ובכל זאת, העובדה שאני המטופל נותנת לי לפחות זכות מסוימת לתאר מה עובד עבורי.
שש וחצי שנים לתוך ה־PSP, אני עדיין כאן. עדיין מפחד. עדיין נאבק. עדיין קורס לפעמים תחת העומס.
אבל אני גם עדיין נלחם כדי לשמור על הזהות שלי, על הכבוד שלי ועל היכולת שלי לבחור כיצד להגיב.
פרנקל אינו המקור לכוח הזה. היסודות שלו נמצאים באמונה שלי, במשפחה שלי ובחינוך שקיבלתי.
מה שפרנקל עושה הוא לעזור לי להבין את מה שאני מנסה לעשות.
ועל כך אני אסיר תודה עמוקה לזכרו.
