בדידות עמוקה

אני מוקף בבני משפחה ובחברים המדהימים ביותר, ובכל זאת יש רגעים במהלך היום שבהם אני מרגיש מבודד עד עמקי נשמתי.

אינני מאשים איש. למעשה, אני רוצה שהאנשים שאני אוהב ימשיכו לחיות את חייהם במלואם. למרות זאת, יש זמנים שבהם הדממה של המסע הזה מכבידה עליי עד מאוד.

לעיתים קרובות אני תוהה איך נראית החוויה הזאת עבור אדם שנמצא בשלב מתקדם יותר בדרך עם PSP. המחשבה הזאת מפחידה אותי.

לבי יוצא אל יקיריהם של האנשים החיים עם PSP. הם נותנים את כל אשר להם ומקדישים את זמנם, את מרצם ואת מסירותם הבלתי מעורערת. אך אפילו האהבה העמוקה ביותר אינה יכולה לגשר לחלוטין על המרחק שיוצרת מחלה שבסופו של דבר יש לשאת מבפנים.

זכיתי לברכה שאין לה שיעור בזכות האנשים שעומדים לצדי. אהבתם היא מתנה שלעולם לא אקבל כמובנת מאליה, ואני מייחל בכל לבי שלא היו נאלצים לצעוד איתי בדרך הזאת.

אולם מה שמעולם לא ציפיתי לו הוא הבדידות העמוקה שיכולה להתקיים אפילו בנוכחותה של אהבה כה רבה. אני חושד שרבים אחרים החיים עם PSP מכירים את התחושה הזאת טוב מדי.