על מי אני עובד…

ישבתי הבוקר והרהרתי בפוסטים שלי מהימים האחרונים. הכותרות די מסגירות את העניין:

• PSP מנפצת את כלי התקשורת 5×5 שלי
• 3:35 לפנות בוקר–7:45 בבוקר | טווח הטעינה שלי
• שינוי התנהגותי: מפוחד, נחוש וכבר לא בהכחשה
• בדידות עמוקה

לא צריך להיות מטפל מוסמך כדי לזהות את הדפוס.

ואז נזכרתי במשהו.

לפני כמה ימים, בפלטפורמה אחרת, כתבתי מאמר על אמונה ועל יום הכיפורים היהודי. סליחה מחבריי האתאיסטים ברשת. גם זה בשבילכם, כפי שתראו, אני מבטיח. הכותרת הייתה על מי אני עובד? לא על אלוהים.

המהות של המאמר הייתה פשוטה. לכולנו יש תירוצים ואתגרים, ובהחלט יש לי רשימה ארוכה של תירוצים טובים. מצוינים, למעשה. אבל יום כיפור לא נועד לשכנע את אלוהים—אם אתם מאמינים באלוהים, כמוני—למה עשינו “x” או “y”. הוא כבר יודע. האתגר האמיתי הוא לא לעבוד על עצמנו.

אז עכשיו אני חוזר ל-PSP ולי.

אני יכול לשבת כאן ולדבר על כך שאני מרגיש בודד, והתחושה הזאת אמיתית. יש רגעים שבהם אני מרגיש מבודד עד עמקי נשמתי, לא משנה כמה אנשים אוהבים אותי. אבל אז אני חייב לשאול את עצמי שאלה נוספת: על מי אני עובד?

אני לא יכול לשבת בחיבוק ידיים ולחכות לתרופה או לנס. עדיין יש לי יכולת לפעול. ולכן, כל עוד אני יכול, אני צריך להיעזר במיומנויות ובניסיון שבניתי במשך חיים שלמים ושזכיתי ללמוד מאחרים: נחישות, חוסן, אמונה ויכולת הסתגלות.

חבר פנה אליי הבוקר והציע לבוא אליי ב-4:40 לפנות בוקר כדי ללמוד ולשוחח איתי. ברגע של רחמים עצמיים אמרתי לא.

טעיתי.

אולי אני מרגיש בודד, אבל אני לא לבד.

יש לי חבר שמוכן לקום לפני עלות השחר ולבוא לשבת איתי ב-4:40 בבוקר.

חשבו על זה לרגע.

רגש יכול לגבור על ההיגיון. אני יודע את זה. עדיין יהיו רגעים שבהם הבדידות תרגיש אמיתית לחלוטין, כי היא אכן אמיתית. אבל לצדה קיימת אמת נוספת.

יש סביבי אנשים, וגם אנשים רחוקים, שמוכנים לעזור. רק מההודעות שקיבלתי אמש… מישהו בהודו שאל אם הוא יכול להתפלל למעני. מישהו במלזיה מעודד אותי. יש לי משפחה, חברים וקהילה מקוונת שתומכת בי מכל רחבי העולם. האמת היא שיש לי יותר תמיכה מכפי שמישהו יכול לבקש באופן סביר.

זיהיתי את השינויים ההתנהגותיים שאני חווה, ויש לכך חשיבות. הזיהוי הוא הצעד הראשון. עכשיו מגיע החלק הקשה יותר: לקבל את המציאות, להסתגל אליה ולהמשיך לפעול.

יש סיפור מפורסם על אדם שטובע בנהר ומאמין עמוקות באלוהים. סירה מגיעה לחלץ אותו, אבל הוא מסרב כי הוא מחכה שאלוהים יציל אותו. אחר כך מגיע מסוק, וגם לו הוא מסרב.

בסופו של דבר הוא מת, מגיע לגן עדן ומתלונן שהוא התפלל לעזרה, אך היא לא הגיעה.

אלוהים משיב: “שלחתי לך סירה ומסוק.”

היום הסיפור הזה נוגע בי אחרת.

יש לי משפחה מדהימה. יש לי חברים נהדרים. יש לי קהילה מקוונת יוצאת דופן שתומכת בי. יש לי ניסיון של חיים שלמים להישען עליו.

אלה הסירות והמסוקים שלי.

PSP היא אויבת אימתנית. אני רואה זאת עכשיו בבירור רב מאי פעם. היא יכולה לגרום לי להיות מפוחד, בודד, כועס, מותש ולעתים כמעט בלתי ניתן לזיהוי אפילו בעיני עצמי. אני לא צריך להעמיד פנים שהרגשות האלה אינם אמיתיים. הם אמיתיים.

אבל כל עוד עדיין עומדות לרשותי אפשרויות בחירה, אני צריך להשתמש בהן.

אחד האנשים שהעניקו לי לאחרונה הרבה כוח, במיוחד בזכות הכנות וההומור שלו, הוא אדם נוסף המתמודד עם PSP ושמו Hugh, שכותב בלוג. הוא אתאיסט מוצהר, ואני יודע בלבי שהוא היה אומר לי להפסיק לרחם על עצמי ולהמשיך בחיים. למען האמת, הוא כנראה היה משתמש בשפה הרבה יותר עסיסית.

ואולי שם נפגשות האמונה והאתאיזם.

הפסק לעבוד על עצמך. השתמש במה שיש לך. קבל את העזרה. עזור לאחרים. צור קשר. היה פעיל. המשך הלאה.

לפעמים אני עשוי להרגיש כאילו אני טובע. יהיו ימים שבהם הזרם ירגיש חזק ממני. אבל כשאני מביט סביבי בכנות, אני יכול לראות את הסירות והמסוקים שכבר נמצאים שם.

השאלה האמיתית כבר אינה אם העזרה הגיעה.

השאלה האמיתית היא אם אני מוכן לעלות לסיפון.