אתמול PSP הנחיתה עליי אגרוף שהפיל אותי לקרשים. זה היה היום הנמוך ביותר שאני זוכר. אבל אם התמזל מזלך ואתה מצליח לקום שוב על הרגליים, אתה לא פשוט ממשיך הלאה. אתה לומד ממה שפגע בך, עושה התאמות, ומנסה לא להיתפס שוב באותה צורה. ולכן פרויקט ״לא אתמול״ מתחיל היום.
המשימה פשוטה: אסור שאתמול יחזור על עצמו.
מבחינה נפשית, גופנית והתנהגותית, זה היה היום שבו PSP הראתה לי, במלוא העוצמה, למה היא מסוגלת.
נחנקתי בצורה קשה, ואני עדיין מרגיש את ההשפעות של זה. הייתי חסר תנועה, קפוא, כבוי וחלש מאוד כמה פעמים לאורך היום. בערב כבר היה צריך לעזור לי להיכנס למיטה. גרוע מזה, הכעס שלי פרץ יותר מפעם אחת.
ואם זה לא הספיק, קרה גם משהו בפעם הראשונה שאני מעדיף להכניס ישירות לקטגוריית ״כבוד אישי״ ולהשאיר אותו שם. הבריטי שבי אוסר עליי להרחיב.
ואז הגיע רגע אחד מטופש לחלוטין. בזמן שהמטפל שלי היה ביום החופשי שלו, הצלחתי לשפוך על עצמי מים רותחים עם דבש ולימון. למזלי, תגובה מהירה של אשתי ובתי, יחד עם העובדה שלבשתי גם חולצת טריקו וגם גופייה, הציצית שלי, מנעו ממה שיכול היה להפוך לכוויה רצינית בחזה.
עד הערב הייתי כל כך נמוך, שניהלתי שתי שיחות ווטסאפ נפרדות עם שני חברים, שהיו בין הרגעים הנמוכים ביותר שאני זוכר.
כנראה שאשמור את ההודעות האלה לתמיד. לא כי היה נעים לקרוא אותן, אלא כי הן מזכירות לי שכשאני הייתי בנקודה הכי נמוכה שלי, היו אנשים שהיו שם בשבילי.
חלק מזה כבר היה בתהליך של הצטברות.
לפני כמה ימים כתבתי הודעה שהסתיימה במילים ״כל כך, כל כך עצוב״. עצם הכתיבה של המילים האלה, והכאב שהרגשתי עבור המשפחה שלי, פגעו בי עמוק יותר ממה שציפיתי. לקח לי יותר זמן ממה שהייתי רוצה להודות כדי לצאת מהמקום הזה.
חלק ממה שקרה אתמול היה אני. אבל הרוב המוחלט היה PSP.
כן, PSP.
ומה שהופך את היום הזה לעוד יותר יוצא דופן הוא שבתוכו עדיין היו גם סיבות לחייך.
ישנתי טוב. ניצחתי חבר במשחק שחמט. חידשתי קשר עם אדם שלא דיברתי איתו יותר מ-30 שנה. לכמה רגעים הדברים האלה באמת הרימו אותי, גם אם בשלב מסוים החיוך ממש נתקע לי על הפנים.
ומעל הכול, לא הייתי לבד.
היו איתי אשתי, המשפחה שלי, ובמיוחד חמותי שמבקרת מחו״ל, אמא שלי ואחותי שבדקו מה שלומי, החברים שלי, שניים במיוחד, וגם הרוגע והטוב של אנשים אחרים שעזרו לי לעבור את היום הזה.
זה צבא לא קטן.
אני אדם בר-מזל.
הבוקר, כשאני מסתכל לאחור, הבנתי שאני צריך גם לתת לעצמי לפחות קצת קרדיט. לא על כך שהיה לי יום טוב, כי הוא בהחלט לא היה כזה, אלא על כך שעברתי אותו.
על כך שהקשבתי קצת יותר לעצות של אחרים. על כך שקיבלתי עזרה. על כך שדיברתי במקום לשמור הכול בפנים. ועל כך שהייתי קצת פחות קשה עם עצמי ממה שהייתי בעבר.
ומעל הכול, אני מודה לקב״ה ולאנשים שסביבי על כך שעזרו לי לעבור את מה שהיה, בלי שום ספק, היום הנמוך שבנמוכים.
אז מה בעצם אומר פרויקט ״לא אתמול״?
זה אומר להתחיל היום עם מטפל נוסף ולהכיר בכך שאני זקוק ליותר תמיכה. זה אומר להמשיך לדבר כשהדברים קשים, במקום לנסות לשאת הכול לבד.
זה אומר לעשות כל מה שאני יכול כדי להפוך את השבת הקרובה ואת שמחת תורה, עם כל המטען הקשה ששמחת תורה נושאת עבורנו היום, למהנות ככל האפשר עבור האורחים המיוחדים שלנו, ולהתמקד בלשמח אחרים במקום לשקוע בעצמי בלי סוף.
זה אומר להמשיך להפריד בין PSP לבין מי שאני.
PSP היא חלק מהחיים שלי.
היא משפיעה יותר ויותר על הגוף שלי, על ההתנהגות שלי, ולעיתים גם על היכולת שלי לשלוט בשניהם.
אבל היא לא אני.
זה גם אומר להמשיך לכתוב. הכתיבה עוזרת לי לעבד את מה שקורה, להבין אותו ולהחליט איך אני רוצה להגיב אליו. יותר מאדם אחד אמר לי כמה זה חשוב עבורי, והם צודקים. אבל זה גם אומר לזכור שכל מי שסביבי מתמודד גם הוא עם משהו משלו.
ומעל הכול, פרויקט ״לא אתמול״ אומר לחרוט בזיכרון את 1 באוקטובר 2026.
כל מי שמכיר אותי יודע שאני חסר תקנה כשזה מגיע לזכירת תאריכים, חוץ מכמה תאריכים מסוימים.
זה התאריך האחד במסע שלי עם PSP שאני נחוש לזכור.
לא בגלל כמה נמוך הייתי בו.
אלא כי זה היה היום שבו גיליתי שאפילו יום כזה יכול להסתיים.
אני לא יודע מה PSP מתכננת לי בהמשך.
אני יודע שיהיו עוד ימים קשים. אני יודע שאתמול אולי לא יישאר יחיד מסוגו. מחלות מתקדמות לא נותנות הבטחות.
אבל אתמול PSP הנחיתה עליי את אחד האגרופים החזקים ביותר שלה.
ואני קמתי.
פרויקט ״לא אתמול״ לא נועד להעמיד פנים שאתמול לא קרה.
הוא נועד ללמוד ממנו.
לפעמים צריך להגיע לתחתית כדי להתחיל לדחוף את עצמך שוב כלפי מעלה.
אני מקווה שזו הייתה התחתית שלי.
וגם אחרי אתמול, אני עדיין מבורך בצורה עצומה במשפחה ובחברים הכי טובים שאפשר לבקש, ועדיין יש לי המון סיבות לחייך.
גם אם החיוך לפעמים נתקע.
מאחל לכולכם שבת שלום, שקטה וטובה, וסוף שבוע נעים.
