הם פשוט כל כך שונים. האחד הוא זעם מוחלט. האחר הוא לא־כלום מוחלט. האחד מרגיש כמו התפרצות של אנרגיה. האחר מרגיש כמו היעדר מוחלט שלה.
לא נראה הגיוני שאותו אדם יכול לחוות את שניהם. ובכל זאת, אני חווה אותם. בכמויות אדירות.
והם הופכים למכרים מוכרים יותר ויותר בחיי. היום היה היום שבו האפתיה באמת הכריזה על נוכחותה.
בבוקר יצאתי לשתות קפה עם בני משפחה, וכמעט לא דיברתי. הייתי מחובר לשיחה, אבל לא באמת הקשבתי כמו שצריך, ובוודאי שלא רציתי להשתתף. ישבתי שם ובהיתי בחלל. הזרועות שלי כמעט לא זזו. הפנים שלי כמעט לא זזו. בהחלט לא היה חיוך.
אילו זה היה דייט או ריאיון עבודה, לעולם לא הייתי שורד מעבר לדקות הראשונות.
וזה לא היה רק איך שנראיתי. כך באמת הרגשתי.
זה אולי החלק המפחיד ביותר. כי זה כל כך שונה מהבן שהכרתי.
פעם הייתי משתתף באופן פעיל כמעט בכל דיון, בדרך כלל להוט מאוד לטעון בעד נקודת המבט שלי, וכנראה להוט הרבה יותר מדי לומר את המילה האחרונה.
הנחיתי סדנאות ללקוחות, שבהן חלק גדול ממה שהבאתי היה אנרגיה, מעורבות ויכולת לקרוא את החדר. הצגתי בפני קהלים גדולים והשתמשתי בקול שלי, בשפת הגוף, בעיניים ובחיוך כדי לחזק את המסר. הכשרתי יועצים לעשות אותו הדבר.
אילו הייתי נותן לעצמי היום ציון על אותן תכונות, הייתי מעניק לעצמי אולי 1/10. זה שינוי לא קטן לראות בעצמך. ואני אכן רואה אותו.
זה יוצר סתירה מוזרה נוספת. אני מודע לכך שאני אפתי. אני יכול לשבת שם ולהתבונן בעצמי לא משתתף. אני יכול לדעת שכנראה כדאי שאחייך, אומר משהו, אשאל שאלה או אצטרף לשיחה. אבל המודעות לא בהכרח מעניקה לי את היכולת לשנות את זה.
זה הדבר שקשה להסביר. לא מדובר רק בכך שאני מחליט שאין לי כוח. זה נוירולוגי.
ה־PSP עדיין לא אוחז בי במשרה מלאה. עדיין יש תקופות, לעיתים קרובות אחרי שישנתי, שבהן חלק גדול יותר מהאני הישן שלי שב ומופיע. אבל הוא צובר שטח. ואני חרד מהכיוון שאליו הוא מתקדם.
גם הכעס מפחיד אותי, אבל באופן אחר.
בכל הנוגע לכעס, אני לפחות יכול לנסות לזהות את סימני האזהרה. אני יכול להתרחק, להפסיק לדבר, לנוח, לנשום, להתנצל, לפנות לטיפול ולנסות לבנות אסטרטגיות להתמודדות איתו.
אני נחוש לעשות כל שביכולתי כדי למנוע מהכעס לפגוע באנשים שסביבי.
האפתיה מרגישה קשה יותר. איך נלחמים בהיעדר הרצון להילחם? אני באמת לא יודע.
לעת עתה, אחת הדרכים שלי היא פשוט להשאיר אותה בקדמת התודעה.
להבחין בה. לכתוב עליה. לדבר עליה בטיפול. לשאול את האנשים שסביבי מה הם רואים. ולראות לאן זה יוביל אותי.
למרבה המזל, בכתיבה שלי אני עדיין מצליח למצוא תשוקה. עדיין יש בי הרצון להסביר מה קורה לי. אם כי, למען האמת, אני חושש לאבד גם את זה.
ואז קרה ממש עכשיו משהו שהרגיע אותי מעט.
הזמנו קפה, ואני ביקשתי את ההזמנה הרגילה והמגוחכת במורכבותה שלי: קפוצ׳ינו נטול קפאין, חלב דל שומן, חם במיוחד וגדול במיוחד.
זה הזכיר לי משהו שקרה לפני כמה שנים.
אשתי ביקשה ממני למצוא חלב סויה כדי שתוכל להכין חביצה. עצרתי בתחנת דלק ושאלתי אם הם מוכרים חלב כזה. הם אמרו שנגמר להם. ואז הבחנתי באזור של הבריסטה. בבירור היה חלב סויה מאחורי הדלפק. שאלתי אם הם יסכימו למכור לי קצת.
לא.
אז הבזיק במוחי רעיון. הזמנתי קפוצ׳ינו גדול במיוחד עם חלב סויה. בלי קפה. קר.
והזמנתי שניים.
הם הביטו בי ואמרו, באופן הגיוני למדי:
“זה פשוט חלב סויה.”
לא הסכמתי. “לא. זה קפוצ׳ינו סויה. קר. בלי קפה.” חזרתי הביתה עם החלב.
ההיזכרות בסיפור הזה העלתה היום סוף־סוף חיוך על פניי. וזה היה חשוב. כי ההומור עדיין נמצא שם בפנים.
ברגע זה, בזמן שאני כותב, אני לא מרגיש אפתי במיוחד. עדיין יש תשוקה. עדיין יש הומור. עדיין יש קצת כוח להילחם. ואולי זה הדבר המוזר ביותר בכל זה.
הכעס והאפתיה באמת יכולים לחיות באותו מוח. לפעמים בהפרש של שעות זה מזה. ברגע אחד, יותר מדי רגש. ברגע הבא, כמעט שום רגש.
ואי־שם בין שני הקצוות האלה, אני עדיין מנסה למצוא את עצמי.
הקרב משתולל.
