כתבתי מעט מאוד, אם בכלל, בבלוג ה-PSP שלי על 7 באוקטובר.
זו הייתה החלטה מכוונת. בדרך כלל אני מרחיק פוליטיקה מהבלוג הזה, כי זהו בראש ובראשונה סיפור חיי עם PSP: המחלה, השינויים שהיא מביאה, האנשים שסביבי והדרך שבה אני מנסה להתמודד איתה.
אבל גם 7 באוקטובר הוא חלק מהסיפור הזה.
מעולם לא הסתרתי את העובדה שאני חי בישראל, ואני חושד שאיבדתי בשל כך כמה קוראים לאורך השנים. אני גם יודע שהכתיבה על 7 באוקטובר נעשתה קשה להפליא, משום שכמעט כל דיון בו הופך מיד לחלק מוויכוח פוליטי רחב בהרבה.
זה לא מה שאני רוצה לעשות כאן.
מה שבא בעקבות 7 באוקטובר היה מחריד בכל כך הרבה מובנים: החטופים, המלחמה עם חמאס, ההרס בעזה, העקירה והמוות הטרגי של כל כך הרבה חפים מפשע. הסבל היה בקנה מידה שקשה לתפוס, ואינני רוצה שדבר ממה שאכתוב כאן ימעיט מהכאב שחוו משפחות אחרות.
אבל היום אני רוצה לכתוב על יום אחד.
אני רוצה לכתוב על 7 באוקטובר כפי שאני חוויתי אותו, ועל שלושה אנשים שסיפוריהם נשזרו בסיפור שלי.
לא מבחינה פוליטית.
מבחינה אישית.
כי כעבור שלוש שנים, הסיפורים האלה עדיין נמצאים ברקע של חיי עם PSP, גם אם אני ממעט להזכיר אותם.
1. הבן שלי
הבן שלי היה איתנו בבית בבוקר 7 באוקטובר.
כשהחלו האזעקות, הוא נכנס לממ״ד עם כולנו. כמו כולם, ניסינו להבין מה קורה. הבנו די מהר שמשהו מאוד לא בסדר, אבל לא היה לנו מושג עד כמה.
באותה תקופה הוא שירת ביחידה מיוחדת ללוחמה בטרור.
למרות שהיה זה שבת ושמחת תורה, הוא עשה את מה שכל כך הרבה חיילים עשו באותו בוקר. הוא יצא מהבית, מיהר לבסיס שלו ונסע דרומה, לעבר עוטף עזה.
באותו יום הוא לחם, בין היתר, בנחל עוז ובבארי.
הוא חזר הביתה בחיים.
חמישה מחברי הצוות שלו לא חזרו, ובהם אחד מחבריו הקרובים ביותר והמפקד שלו.
כאבא, כמעט בלתי אפשרי לכתוב את המשפטים האלה.
האינסטינקט שלך הוא להגן על הילדים שלך. אין זה משנה אם הם בני חמש או כבר אנשים בוגרים במדים. במקום כלשהו בתוכך, הם תמיד נשארים הילדים שלך.
באותו יום לא היה שום דבר שיכולתי לעשות כדי להגן על הילד שלי.
ידעתי מעט מאוד על המקום שבו הוא נמצא או על מה בדיוק הוא מתמודד. ידעתי רק שהבן שלי, בשר מבשרי, נמצא אי שם בתוך משהו מבעית.
הוא סיפר רק מעט ממה שראה.
זה הסיפור שלו, לא שלי, ואין לי שום כוונה לספר אותו במקומו. אבל אני יודע שהוא ראה דברים שאף אדם צעיר לא צריך לראות לעולם.
הוא צעיר חזק ומאוזן, ואני גאה בו עד מאוד. אבל אני גם אבא שלו, ובמקום כלשהו בתוכי כנראה תמיד יהיה פחד מפני מה שראה באותו יום ומפני הזיכרונות שהוא נושא איתו.
2. נדב
נדב היה לקוח שלי, אף שהתיאור הזה לא באמת עושה צדק עם הקשר שהיה בינינו.
נעשינו קרובים למדי, והייתי מרחיק לכת ואומר שהיינו חברים. כשחליתי במה שחשבתי אז שהוא פרקינסון, דיברנו על כך בקביעות, והיה לו אכפת מאוד משלומי.
הוא חי ועבד בכפר עזה, ובוודאי ביקרתי אותו שם חמש או שש פעמים.
אני זוכר שפעם הוא לקח אותי לראות את גדר הגבול עם עזה.
שבועות ספורים בלבד לפני 7 באוקטובר החלפנו הודעות לכבוד ראש השנה.
נדב עצמו עבר זמן קצר קודם לכן תאונה קשה. הוא סיפר לי שהיה מאושפז כמעט שישה שבועות ועבר שיקום. הוא כתב על ההחלמה, על ההתקדמות ועל הרצון שלו לחזור לרוץ עשרה קילומטרים.
הוא ידע שגם אני הצבתי לעצמי פעם את אותה מטרה.
ההודעה שלו הסתיימה כך:
״אז כשאנחנו אומרים שהבריאות היא הדבר החשוב ביותר, יש לזה עכשיו משמעות אחרת לשנינו. נדבר בקרוב.״
המילים האלה מרגישות לי שונות מאוד היום.
במהלך 7 באוקטובר עצמו לא שלחתי לו הודעה.
זו הייתה שבת, הוא לא היה בן משפחה, וכמו כל כך הרבה אנשים, עדיין לא הבנתי באמת מה מתרחש בתוך כפר עזה.
באותו ערב כתבתי לו לבסוף:
״אני באמת מקווה שאתה, המשפחה שלך והעמיתים שלך בסדר!!!! חושב עליך!!!״
לא הייתה תשובה.
בשעות ובימים שלאחר מכן נודע לנו מדוע.
נדב, אחד האנשים הכי טובי לב שהכרתי, נרצח יחד עם בתו.
אשתו ושלושת ילדיו האחרים נחטפו לעזה.
בהמשך הם שוחררו וחזרו הביתה.
נדב ובתו לעולם לא יחזרו.
הודעת ה-WhatsApp הזאת, שלא נענתה, עדיין נמצאת בטלפון שלי.
3. דניאל
ואז היה דניאל.
משפחת פרץ הם השכנים והחברים שלנו.
אשתי ואמו של דניאל קרובות מאוד. אני קרוב לאביו.
ב-7 באוקטובר נמסר להם בתחילה שאחד מבניהם נפצע ושדניאל נעדר.
לבסוף נודע להם מה קרה.
דניאל ושאר אנשי צוות הטנק שלו לחמו במשך שעות מול כוחות רבים מהם בהרבה, ועזרו לבלום תוקפים שניסו לחדור עמוק יותר לתוך ישראל.
דניאל נהרג.
לאחר מכן גופתו נלקחה לעזה.
אפילו עכשיו, כמעט בלתי אפשרי לכתוב את המשפט הזה.
הוריו נותרו לא רק להתאבל על בנם, אלא גם לחיות בידיעה שגופתו מוחזקת בשבי בעזה.
במשך שנתיים הם חיו עם הסיוט הזה.
לבסוף הושבה גופתו לישראל, והוא הובא הביתה לקבורה.
צפיתי בחברים שלנו עוברים דבר שאף הורה לא צריך לעבור לעולם.
יש רגעים שבהם מילים כמו אבל, אובדן ו_כאב_ מרגישות כמעט קטנות מדי.
זה היה אחד מהם.
אז מה הקשר בין כל זה ל-PSP?
יהיה זה לגמרי סביר לשאול למה כל זה שייך לבלוג על PSP.
התשובה היא ש-PSP לא מתרחש בחלל ריק.
מחלה אינה מגיעה, מסלקת בנימוס את כל שאר הדברים מחייך ומאפשרת לך להתרכז אך ורק בלהיות חולה.
החיים ממשיכים לקרות סביבה.
משפחות ממשיכות לחיות.
ילדים גדלים.
חברים סובלים.
חברה שלמה יכולה לעבור טראומה.
ולפעמים אירועים עצומים פורצים לתוך מסע שגם כך כבר היה קשה.
7 באוקטובר הפך לחלק מהנוף שבתוכו חייתי עם PSP.
הסיפורים האלה מופיעים לעיתים רחוקות בפוסטים שלי, אבל הם תמיד היו שם.
הבן שלי נוסע דרומה בזמן שאני יושב בבית מבועת.
הודעת ה-WhatsApp לנדב שלא נענתה.
משפחתו של דניאל, שחיה במרחק מטרים ספורים מאיתנו, עוברת סיוט שאי אפשר להעלות על הדעת.
הם הפכו לחלק מהרקע הרגשי של חיינו.
אינני יכול לכמת מה עשתה אותה תקופה של פחד ולחץ ל-PSP שלי, ואני לא מתיימר לטעון שיש קו רפואי ברור בין השניים.
אבל אני יודע מה היא עשתה לי כאדם.
אני יודע איך הרגשתי כששכבתי ער ודאגתי לבן שלי.
אני יודע איך הרגשתי כשגיליתי שאדם שהכרתי והערכתי נרצח.
אני יודע איך הרגשתי כשצפיתי בחברים קרובים חווים סוג של אבל שאפילו לתאר אותו קשה לי.
וכל זה קרה בזמן שכבר התמודדתי עם מחלה נוירולוגית ששינתה בהדרגה את החיים שלי.
כעבור שלוש שנים, עדיין קשה לי לתפוס את שרשרת האירועים שהחלה באותו בוקר.
כל כך הרבה מוות בא בעקבותיו.
כל כך הרבה הרס.
כל כך הרבה שנאה.
כל כך הרבה סבל שחוו משפחות מכל הצדדים.
אבל לרגע אחד אני רוצה לעצור לפני כל זה.
אני רוצה לזכור את הבוקר עצמו.
משפחות בקיבוצים התעוררו לבוקר של שבת ושמחת תורה.
צעירים עדיין רקדו בפסטיבל נובה.
בבית שלנו שמענו אזעקות וניסינו להבין מדוע הבן שלי צריך פתאום לצאת.
איש מאיתנו לא ידע מה יביאו השעות הבאות.
חברים טובים יאבדו בן.
אני אאבד אדם שהתחלתי לראות בו חבר.
והבן שלי יראה דברים שהלוואי שמעולם לא היה צריך לראות.
7 באוקטובר לא מגדיר את המסע שלי עם PSP.
אבל הוא חלק ממנו.
הוא נמצא שם בשקט, מאחורי רבים מהדברים שכתבתי בשלוש השנים האחרונות, גם כשמעולם לא הזכרתי אותו.
היום לא באמת עוסק ב-PSP.
הוא גם לא עוסק בפוליטיקה.
הוא פשוט עוסק בזיכרון.
לזכור את נדב.
לזכור את דניאל.
לזכור את חבריו של בני שלא חזרו הביתה.
לזכור את כל מי שבוקר שבת רגיל הפך עבורו למשהו אחר לגמרי.
ולזכור, כאב, כחבר וכשכן, את היום שבו חיינו נחלקו ללפני ולאחרי
