טוב, זה היה הרבה פחות דרמטי ממה שציפיתי. ואני לא יכול להיות מרוצה יותר!
קודם כול, עדכון קטן לפוסט מהבוקר. חמי, אחרי שקרא את כל המחמאות שחלקתי לחמי ולחמותי, העיר: “אתה כנראה באמת חולה, אם אתה כבר מחמיא לחם ולחמות שלך!” צחקנו.
לצערנו, הם כבר בשדה התעופה, אחרי שלושה שבועות נפלאים איתנו. אנחנו כבר מתגעגעים אליהם, אבל בעזרת השם הם יחזרו בקרוב.
ממש שתי דקות אחרי שהם יצאו מהבית, הגיעה מיטת בית החולים החדשה שלי.
וכפי שאפשר לראות בתמונה, היא ממש לא מרשימה במיוחד!
היא נראית כמעט בדיוק כמו המיטה הקודמת שלי. היא עומדת בצורה מסודרת לצד המיטה של אשתי, בדיוק באותו הגובה, וכמעט באותו הגודל והצורה. המצעים נשארו אותם מצעים, והשקענו במזרן נוח במיוחד (כן, מזרן רפואי!).
למעשה, אם תסתכלו על חדר השינה שלנו, כמעט לא תבחינו שמשהו השתנה.
יש לי עכשיו יותר כפתורים בשלט הרחוק, והרבה יותר אפשרויות לכוונון המיטה. כשאזדקק להן, הן יהיו שם בשבילי.
וזהו.
מכל השינויים הפיזיים וההתאמות שנאלצתי לעשות בגלל מחלת ה-PSP, זה כנראה אחד השינויים הכי פחות דרמטיים. וזה בדיוק מה שהופך אותו לכל כך נפלא.
בראש שלי הפכתי את האירוע הזה לציון דרך עצום. מיטת בית חולים. בחדר השינה שלנו. בגיל 51. ולמען האמת, זה כמובן באמת ציון דרך משמעותי.
החששות שלי היו עצומים. הייתי מלא חרדה לקראת השינוי. דמיינתי משהו שיהפוך את חדר השינה שלנו לחדר בבית חולים, עוד תזכורת בולטת מאוד למחלה ולעד כמה היא התקדמה.
ובמקום כל זה, יש לי מיטה נוחה, שעומדת לה בשלווה לצד המיטה של אשתי, ובתוכה מסתתרת טכנולוגיה חכמה למדי.
אני מאושר.
כמובן, ה-PSP לא נעלמה לשום מקום. החרדה של היום עלתה לי בחצי שעה של מה שאני מכנה “כיבוי מערכות”, שבמהלכה כמעט לא הייתי מסוגל להגיב לסביבה, והכאבים ברגל, בעקבות מה שעבר עליי בימים האחרונים, עדיין מורגשים היטב. אבל כל זה לא מפחית במאומה מהשמחה שלי על התוצאה.
אני אסיר תודה למתקינים, לספקים, לשכן שעזר לנו, לפיזיותרפיסט מקופת החולים שהעריך את הצרכים שלנו, וכמובן גם לאנשים שתכננו ופיתחו מיטות בית חולים שאפשר להכניס לבתים רגילים, בלי לגרום להם להרגיש כמו בתי חולים.
ומעל הכול, אני אסיר תודה על כך שהשינוי הזה התברר כקטן בהרבה ממה שחששתי.
כפי שכתבתי הבוקר, הגעתה של מיטת בית החולים ממילא לא הייתה אמורה להיות האירוע החשוב ביותר של היום. הפרידה משני אנשים שאנחנו אוהבים כל כך הייתה משמעותית לאין שיעור.
ועכשיו, כשהמיטה כבר כאן, מתברר שהיא באמת הייתה חלק קטן מאוד מהיום.
אולי יש כאן לקח מסוים בשבילי. לא כל שינוי שמגיע בעקבות מחלה מתקדמת חייב להיות הרסני מבחינה רגשית. לא כל אביזר רפואי חדש חייב לסמל עוד אובדן עצום. לפעמים משהו שאנחנו חוששים ממנו מתברר כדבר שאפשר להתמודד איתו בקלות יחסית. לפעמים הציפייה והחשש קשים הרבה יותר מהמציאות עצמה.
ולפעמים, העובדה שמשהו מתגלה כהרבה פחות דרמטי ממה שציפינו היא התוצאה הכי טובה שאפשר לבקש.
נוח לי. אני מרוצה. חדר השינה שלנו עדיין מרגיש כמו חדר השינה שלנו.
החיים ממשיכים. והיום, זה מרגיש כמו דבר טוב מאוד.
