במהלך עוד לילה ארוך של כאבי בטן, כתבתי את מה שחשבתי שהוא מאמר יפה על כבוד. עד הבוקר הבנתי שכתבתי מסביב לחוויה במקום לכתוב עליה.
חקרתי את הספרות המדעית, למדתי את מודל הכבוד של פרופסור צ’וצ’ינוב, בחנתי הגדרות שונות, ואפילו יצרתי אינפוגרפיקה מרשימה למדי.
בתוך הכאב והפחד מפני מה שעוד צפוי, הייתי די מרוצה מעצמי. לפחות האינפוגרפיקה נראתה טוב.
זה היה דפוס מוכר. אחרי חוויה קשה של PSP, במיוחד חוויה אישית מאוד, אני מניח לפעמים לכתיבה שלי לברוח אל המחקר. הוא נותן לי משהו להבין ולארגן כשהחוויה עצמה מרגישה מעבר לשליטתי. זה יכול להועיל, אבל זה גם יוצר מרחק בין מה שאני חי לבין מה שאני מוכן לומר.
אחסוך מכם את הפרטים האינטימיים. אבל הלילה היה עינוי. התקפי הבטן האלה מגיעים עכשיו כמעט כל יום או לילה שני. מעבר לכאב ישנו הפחד שגם כשאחד ההתקפים חולף, יבוא אחר במקומו, או שתסמין אחר יתפוס את מקומו. לחיות עם מחלה מתקדמת פירושו לדעת שהמצב עלול להחמיר, בלי לדעת מתי או איך.
שום דבר במאמר על הכבוד לא היה בלתי נכון. אבל אילו פרסמתי אותו לבדו, הייתי משמיט את החלק הקשה ביותר: הלילה ששלח אותי מלכתחילה לחפש את המחקר.
הבוקר אני מרגיש קצת יותר טוב. עדיין שברירי, אבל טוב יותר. הצלחתי לנוח מעט.
אני לא מוותר על חיוביות. אני פשוט מסרב לתת לה להפוך למסווה. אני יכול להכיר תודה על בוקר טוב יותר בלי לגרום ללילה להישמע פחות נורא מכפי שהיה.
סדרי העדיפויות שלי לא השתנו: אמונה, המשפחה במקום הראשון, כבוד, חיוביות ותכלית. הם עדיין מנחים אותי בדרך שבה אני רוצה לחיות. כתיבה כנה על לילה נורא אינה אומרת שזנחתי אותם.
אולי זה החלק על כבוד שהייתי צריך לכתוב קודם. אני יכול לשמור דברים מסוימים לעצמי בלי להסתיר עד כמה הם קשים.
אז זו האמת, בלי כל הפרטים. מספיק כדי להיות כן איתכם, ועם עצמי.
ייתכן שעוד אפרסם את המאמר על הכבוד. אבל אני חושב שכעת תהיה לו משמעות רבה יותר, אחרי שהמאמר הזה פורסם קודם.
לעת עתה, אני שואף להמשך יום טוב יותר.
בהחלט ייתכן שהכאב יחזור.
**וגם אני.
**
