היום כמעט כל שורה שניסיתי להכתיב לתוכנת ההמרה מדיבור לטקסט פשוט נכשלה.
לא מדי פעם. כמעט כל משפט.
זה היה — ולמען האמת עדיין — מאוד מטלטל.
ביליתי שעות בניסיון לסיים פוסט לבלוג, ובסוף פשוט ויתרתי. האירוניה היא שהפוסט עצמו כנראה כבר היה גמור ב־95%. הבעיה הייתה שה־95% האחרים כללו תיקון של מה שהתוכנה חשבה שאמרתי.
משפטים פשוטים הפכו לג׳יבריש מוחלט.
״זה נהיה הרבה יותר קשה״ הפך ל״שלום״.
״למה שאני לא אפסיק?״ הפך ל״Very Nice Top״ — מה שככל הנראה אומר שההידרדרות הנוירולוגית שלי הפכה עכשיו גם לביקורת אופנה.
בשלב מסוים באמת כבר לא ידעתי אם הבעיה היא במיקרופון, בתוכנה, בקול שלי, או באיזו ישיבה סודית בין שלושתם שמטרתה היחידה היא לעצבן אותי.
התוכנה הכי חדשה. המיקרופון הכי חדש. כל פתרון אפשרי שיכולתי לחשוב עליו.
ועדיין — משפט אחרי משפט הגיעו שבורים, שגויים, או באופן מוזר… עליזים מדי.
אני רוצה להאשים את הטכנולוגיה. באמת רוצה. אבל אני חושד שהבעיה אולי בכלל בי — למרות שאני עדיין לא מוכן להסיק מסקנות סופיות עד שלא אראה דפוס ברור. אולי אלו פשוט כמה ימים גרועים. אולי זה משהו מעבר לזה. כרגע אני באמת לא יודע.
ואם אני כנה עם עצמי, זה גם לא הגיע משום מקום.
לאחרונה יותר ויותר אנשים אומרים שהם לא שומעים אותי טוב. מבקשים שאחזור על עצמי. מתקרבים קצת בזמן שיחה. רגעים קטנים שקל לבטל כל אחד בנפרד — אבל הרבה יותר קשה להתעלם מהם כשהם מתחילים להתחבר אחד לשני.
מה שכן ברור לי הוא שזה מרגיש כמו הצעד הראשון בתהליך של קבלה, ואני עדיין לא מוכן לרוץ ישר לפתרונות.
ולפני שמישהו מציע — כן, אני יודע שיש דברים שאני יכול, ואולי גם צריך, לבדוק. קלינאית תקשורת. תרגילי קול. לדבר לאט יותר. להגות ברור יותר. הכול הגיוני. הכול כנראה גם יכול לעזור.
אבל כרגע אני עדיין כועס מדי בשביל באמת להקשיב.
אני צריך קודם כמה ימים.
אז לעת עתה אני לוחץ על pause לפני שאני מגיע למסקנות דרמטיות.
אני הולך להתארגן מחדש, לראות קצת טלוויזיה, לעשות יוגה, להתאמן קצת, להירגע — ולחזור מחר בבוקר בתקווה שזה היה פשוט יום נורא במיוחד, ולא מציאות חדשה.
כי כרגע רמת התסכול פשוט בשמיים.
ובעיקר כי אחד הדברים היחידים שבאמת נשענתי עליהם בחודשים האחרונים — היכולת שלי להכתיב, לכתוב ולתקשר בחופשיות — פתאום מרגיש קצת פחות יציב ממה שהיה אתמול.
