אמרתי שאימנע מלכתוב בבלוג בזמן שאני מתכונן לתפילות ראש השנה, אבל אחרי הפוסט שלי מאתמול על כך שאני מרגיש מפוחד, קיבלתי כל כך הרבה הודעות ומחוות תמיכה, שהרגשתי שחשוב לומר משהו.
הכתיבה בבלוג בתוך קהילת ה-PSP באמת הפכה לדרך דו-סטרית. התחלתי לכתוב כי רציתי לשתף, להסביר ואולי לעזור לאחרים. מה שמעולם לא ציפיתי לו היה התמיכה יוצאת הדופן שאקבל בחזרה מאנשים ממדינות, אמונות, רקעים וחוויות שונים.
רופא פנה אליי וסיפר לי שהוא ראה כמה חולי PSP — אם כי בהחלט לא את כולם — עוברים את מהלך המחלה בלי פגיעה קוגניטיבית רבה מדי, ושאני יכול לשאוב מכך מעט נחמה.
וכך עשיתי.
זה נתן לי תקווה אמיתית.
ואז, ממש במקרה, נתקלתי בסיפור על אדם בהוספיס שחי עם PSP ועם סרטן, ובשעה שלוש לפנות בוקר החליט באופן ספונטני לערוך מסיבה.
זה גרם לי לחייך.
אחד מילדיי הכיר לי מבחר חדש של סרטי פעולה, שהצליחו להסיח את דעתי מהכול לזמן מה.
ובמשך כל היום הגיעו מכל פינה ברשתות החברתיות הודעות עידוד, עצות מעשיות, גילויי טוב לב ותפילות.
הודעה אחת במיוחד נשארה איתי. בני זוג כתבו:
“בעלי ואני הקשבנו עכשיו לפוסט האחרון שלך בבלוג, על הפחד. הוא אומר שאתה מעניק לו נחמה רבה. הדברים שיכולים להתקיים זה לצד זה במאמר שלך משמעותיים מאוד. אמונה ופחד.”
אני חושב שזה עשוי להסביר מדוע נדמה היה שהפוסט של אתמול נגע בכל כך הרבה אנשים.
לפעמים אנחנו מדמיינים שאמונה פירושה היעדר פחד.
אבל אצל רובנו, החיים אינם מתנהלים כך.
פחד ואמונה יכולים להתקיים באותו מרחב.
אנחנו יכולים לשאת את שניהם בעת ובעונה אחת.
נדמה לי שקיבלתי יותר תגובות לאחר שחשפתי אתמול את הפחד והפגיעוּת שלי מכפי שקיבלתי כמעט על כל פוסט אחר בזיכרוני מהתקופה האחרונה.
הרגשתי באמת את כוחה של הקהילה שנמצאת שם בחוץ: אנשים שהבינו משהו ממה שאמרתי, חשו כלפיו אמפתיה והיו מוכנים לתמוך בי ברגע שבו נזקקתי לכך.
מוזר לי להודות בזה, כי אני מקדיש חלק ניכר מזמני לניסיון לעודד אחרים.
אבל הפעם, הקהילה עזרה לי.
לכן אני פשוט רוצה לומר תודה.
אני כבר לא מרגיש בודד כל כך עם הפחדים שלי.
ההכנות שלי מתקדמות היטב. התגברתי על המעידה הקטנה שלי, אני שוב ממוקד לחלוטין, וישנתי היטב בלילה שעבר.
אני מרגיש טוב.
אפילו עשיתי היום הפסקה מהתרגול וצפיתי ב-נוטינג היל, שלא ראיתי במשך 27 שנים.
וכן, בכיתי.
תודה רבה לכולכם.
הייתי זקוק לזה.
