אני מרגיש נהדר!
הבוקר החלטתי לחזור אל שלושים הימים האחרונים ולקרוא מחדש את כל הפוסטים שכתבתי. היו 59 פוסטים. חשבתי שאני רק אזכיר לעצמי מה כתבתי, אבל במקום זאת למדתי לא מעט על עצמי ועל ההתמודדות שלי עם PSP. באופן מפתיע, סיימתי את הקריאה בתחושת התרגשות אמיתית, משום שאני חושב שכיום אני מבין הרבה יותר טוב את ה”מפלצת” הזאת שאיתה אני מתמודד.
היו לא מעט פוסטים בנושאים חשובים: משובים ממטפלים, ההתמודדות עם PSP כשנמצאים לבד, שינה והמדריך שלי למאובחנים חדשים. אבל במבט לאחור, שתי תגליות בלטו מעל כולן.
1. חלונות של זמן – אני צריך להפסיק לחשוב במונחים של “ימים”
אחת התובנות הגדולות ביותר הגיעה מהפוסט חלונות של זמן ומכמה פוסטים נוספים שנכתבו סביב אותו רעיון.
המושג של “יום” כבר אינו הדרך הנכונה עבורי להסתכל על החיים. החיים שלי נמדדים כיום בחלונות של זמן. יש לי הרבה פחות אנרגיה מבעבר, ופרקי הזמן שבהם אני מרגיש טוב וקיימת בי אנרגיה הולכים ומתקצרים. במקום להילחם במציאות הזאת, החלטתי שאני צריך ללמוד לנצל אותה.
התוכנית שלי פשוטה. לנוח יותר. לישון יותר במשך היום כשצריך. להיטען מחדש. ואז להפיק את המרב מאותם חלונות שבהם אני מרגיש יותר כמו עצמי.
בין אם זה משחק שחמט, כתיבה, יציאה מהבית או מפגש עם אנשים, אני מרגיש שסוף סוף יש לי הבנה טובה הרבה יותר של הדרך שבה אני צריך לחיות עם PSP, במקום להילחם בו ללא הרף.
2. ממתח לחרדה
התגלית השנייה הפתיעה אותי אפילו יותר. כתבתי עליה אמש במתח, פחד וחרדה – המסע שלי ממתח לחרדה.
אני חרד. חרד מאוד. זו תחושה חדשה עבורי, וכעת אני מבין שהאתגר הגדול ביותר שלי אינו רק ה-PSP עצמו, אלא ללמוד כיצד להתמודד עם החרדה.
כשחזרתי לקרוא את הפוסטים שלי, הבנתי שכל כך רבים מהם עסקו למעשה באי-ודאות. עצם החשיבה על כך העניקה לי בהירות עצומה.
במהלך הקריירה שלי חייתי תחת לחץ עצום. לוחות זמנים, אחריות ועומס היו חלק בלתי נפרד מהחיים. במבט לאחור אני מבין שלחץ וחרדה הם שני דברים שונים לחלוטין, ולכן גם דרכי ההתמודדות איתם חייבות להיות שונות לחלוטין.
הבעיה הגדולה ביותר שלי היא שאני פריק של שליטה. אני אוהב להבין בעיות ולמצוא להן פתרונות. אבל PSP אינו עובד כך. מעצם טבעו הוא מלא באי-ודאות. כל תסמין חדש מעלה שאלות חדשות, ולעיתים קרובות אף אחד אינו יכול לומר בוודאות מה משמעותו או מה צפוי לקרות בהמשך.
ואותה אי-ודאות מולידה חרדה.
לכן אני יודע שאני זקוק לעזרה. טיפול. תרופות. מוזיקה. יוגה. תרגילי נשימה עמוקה. כל דבר שיעזור.
אבל יותר מכל אני צריך להפסיק לנסות להתמודד עם החרדה באותם כלים שבעזרתם התמודדתי בעבר עם לחץ.
באופן מוזר, עכשיו אני יודע מה אינני יודע, והידיעה הזאת דווקא מעניקה לי הרבה יותר שקט.
מלבד שתי התגליות הללו, עוד שני דברים בלטו לי במיוחד כשחזרתי לקרוא את החודש האחרון.
בן עדיין כאן
אין ספק שהמחלה התקדמה.
אבל בן עדיין כאן.
זו הייתה תגלית מעודדת הרבה יותר מכפי שציפיתי.
ההומור עדיין מופיע שוב ושוב בכתיבה שלי, כמו בכנראה שאני בריטי מאוד. גם הרצון העמוק למצוא משמעות, לעזור לאנשים ולהמשיך לתרום. הקריאה המחודשת הזכירה לי שלמרות שה-PSP משנה אותי מבחינה גופנית, הוא עדיין לא לקח ממני את מי שאני.
הלוואי שכך יישאר עוד שנים רבות.
אני עדיין זקוק למשמעות ולאנשים
דבר אחד כמעט זעק מתוך הדפים.
אני עדיין רוצה להיות מועיל.
בין אם מדובר בבקשה למשוב, בהצעה לקיים שיחות על חוויית המטופל, בניתוח סולמות ההערכה של PSP, בכתיבה על אנשים המתמודדים לבדם עם מחלה קשה או במדריך למאובחנים חדשים – אותו חוט מקשר עובר בין כולם. אני עדיין רוצה לתרום. אני עדיין רוצה לעשות שינוי, גם אם הוא קטן. ואני חושב שזו תובנה חיובית מאוד.
כן, המחלה מחמירה, במיוחד בכל הקשור לעיניים שלי, אבל כשחזרתי לקרוא את החודש האחרון הבנתי גם דבר נוסף.
אני מוקף באהבה.
ולכן אני רוצה לסיים בהבעת תודה עמוקה לכל המטפלים והמטפלות, ובמיוחד לאשתי. זו שליחות שלעתים קרובות נעשית בשקט, כמעט בלי הכרה ובלי תודה, אבל היא מוערכת הרבה יותר מכפי שאפשר לתאר במילים.
אולי זו הייתה ההפתעה הגדולה ביותר מכל.
חשבתי שאני חוזר לקרוא חמישים ותשעה פוסטים.
בפועל מצאתי תמונה ברורה יותר של עצמי.
