For some strange reason, I found myself thinking about a nursery rhyme just now. Those who knew me before PSP arrived will know this sort of mental detour is not
משום מה, מצאתי את עצמי חושב עכשיו על שיר ילדים. מי שהכיר אותי עוד לפני שה‑PSP נכנסה לחיי, יודע שהסטיות המחשבתיות האלה אינן דבר חדש במיוחד. המוח שלי תמיד פעל
A follow-up to “Being a Friend to Someone Who Is Dying”. The feedback to my recent post was extraordinary – genuinely one of the most widely-shared things I have written, and
המשך לפוסט: “איך להיות חבר של אדם שעומד למות” התגובות לפוסט האחרון שלי היו יוצאות דופן — זה היה באמת אחד הדברים המופצים ביותר שכתבתי אי-פעם, וזה נתן לי תחושה
There is no escape from red tape. Not for the seriously ill. Not for the terminally ill. And not, it turns out, for someone with PSP, and in large part
אין דרך אמיתית להימלט מהביורוקרטיה. לא לחולים קשים. לא לחולים סופניים. וגם לא, כך מסתבר, לאדם עם PSP — ובמידה רבה משום שכמעט איש אינו יודע מהי PSP, או מבין
רבים מהחברים שלי יודעים שאני טיפוס של שליטה, אז זה כנראה לא יפתיע אותם שכתבתי בלוג עליהם. ״הוא פשוט לא מסוגל להרפות״. והם צודקים. אני יחסית צעיר, וגם החברים שלי
[Author note – I received significant feedback on the use of the term ”Dying’ so I wrote a follow up – ‘Living? Dying? Which? Both] Many of my friends know
When I was a kid, I truly didn’t care about the birthday card. It was an add-on, an extra, frankly a waste of money. The present was the thing. Unless,
כשהייתי ילד, כרטיס הברכה באמת לא עניין אותי. הוא היה תוספת, מעין בונוס, ולמען האמת – בזבוז של כסף. המתנה הייתה העיקר. אלא אם כן, כמובן, רשרוש הכרטיס רמז על
כשאני קופא, כשגופי כאילו נכבה או כשהעפעפיים נסגרים בניגוד לרצוני, אני לפעמים מרגיש פשוט טיפש. מה לא בסדר איתי?כל מה שאני צריך הוא להרים את העפעפיים במילימטר, להעביר משקל קדימה,
When I freeze, when my body powers down or my eyelids close against my will, I sometimes feel simply stupid. What is wrong with me? All I need to do
Tomorrow is my 51st birthday and a couple of responses and some recent comments made me reflect. I have never been a big birthday fan, and I do not think
מחר אחגוג יום הולדת 51, וכמה תגובות והערות שקיבלתי לאחרונה גרמו לי לעצור ולחשוב. מעולם לא הייתי מחובבי ימי ההולדת הגדולים, ואני לא חושב ש-PSP מוסיפה במיוחד לאווירה. כל יום
What does 51 actually celebrate? As far as I can tell, the number signifies a triple 17 on a dartboard and an area in Nevada best avoided. Not much to
מה בעצם חוגגים בגיל 51? ככל שאני מצליח להבין, זה או שלוש פעמים 17 בלוח קליעה למטרה, או אזור מסתורי בנבאדה שעדיף לא להתקרב אליו. לא בדיוק חומר מעורר השראה.
My genre is speed. I have been thinking about my writing style. It is autobiographical, obviously. At times it is humorous, at times melancholy, sometimes upbeat, and sometimes all of
הז’אנר שלי הוא מהירות. לאחרונה אני חושב על סגנון הכתיבה שלי. היא אוטוביוגרפית, כמובן. לעיתים יש בה הומור, לעיתים נימה מלנכולית, לפעמים היא אופטימית, ולפעמים כל אלה יחד. אבל מתחת
I was such an obvious mark. The world’s easiest sale. I was the salesman’s dream. Picture the scene. I roll into a healthcare store specializing in comfort and office chairs
הייתי כזה טרף ברור. המכירה הקלה ביותר בעולם. הייתי חלום המוכר. תארו לעצמכם את הסצנה. אני מגלגל את עצמי לחנות המתמחה בכיסאות נוחות ומשרדיות לבעלי כאבי גב, ופתרונות עיסוי לכל
אני לא אדם של מילים גדולות. למעשה, אני די בטוח שזו הפעם הראשונה בשש שנות כתיבה בבלוג שבה השתמשתי במילה כזו במכוון: מֶלַנְכוֹלִיָּה. כנראה שהייתי צריך להסתפק במילה הרבה יותר
I am not one for big words. In fact, I am fairly confident this is the first time in six years of blogging that I have used this one deliberately:
אני כמעט אף פעם לא נותן עצות אוניברסליות. זה לא מקומי, ולמען האמת אני ממש נרתע כשאחרים עושים את זה לי. אבל היום אני הולך לחרוג מהכלל הזה ולתת עצה
I almost never give universal advice. It’s not my place, and quite frankly I recoil when other people do it to me. But today I’m going to abandon that rule
