Despite progressing PSP and daunting physical challenges, the author leads Rosh Hashanah prayers from his wheelchair and reflects on perseverance, community, and the value of continuing to set goals.
עשיתי את זה. בשבת בבוקר הובלתי את תפילות ראש השנה מכיסא הגלגלים שלי. זה היה רחוק ממושלם, אבל עשיתי את זה. אינני יכול לחזות כיצד תתקדם מחלת ה-PSP. אף אחד
Send to 200 people. Repentance complete. Except, of course, it isn’t. Unless the people you may have hurt are readers you don’t even know.
בתקופה הזאת של השנה, בעולם היהודי, מעודדים אותנו לבקש סליחה מאנשים שפגענו בהם. וזה קשה. לכן הטכנולוגיה סיפקה לנו חלופה נוחה להפליא: התנצלות בתפוצה רחבה. אם פגעתי בכם או העלבתי
I’ve brought together three recent essays and an infographic on Rosh Hashanah, Yom Kippur, faith, responsibility, gratitude and hope into one bilingual booklet, in English and Hebrew. ריכזתי בחוברת דו־לשונית
🍎🍯🐝 A heartfelt New Year wish for everyone touched by PSP: finding drops of sweetness, hope, purpose and a little attitude, even when life is hard. ❤️
אני לא מדען, אבל היום עלתה בי מחשבה על הדבש והדבורה הצנועה. ביום שישי בערב, עם כניסתה של השנה היהודית החדשה, יהודים ברחבי העולם יטבלו תפוח רגיל בדבש ויאחלו שנה
Yesterday, I was honest about my fears and about being scared. The extraordinary feedback, support, kindness and prayers I received helped push those fears back significantly. Sometimes faith and fear coexist, and sometimes community makes the fear feel less lonely. Thanks all!
אמרתי שאימנע מלכתוב בבלוג בזמן שאני מתכונן לתפילות ראש השנה, אבל אחרי הפוסט שלי מאתמול על כך שאני מרגיש מפוחד, קיבלתי כל כך הרבה הודעות ומחוות תמיכה, שהרגשתי שחשוב לומר
A deeply personal reflection on living with PSP, the fear of losing independence and communication, and a Rosh Hashanah prayer for dignity, kindness and hope.
אני מניח שבלי לכתוב או להכתיב—דבר שהסכמתי לנסות לא לעשות בימים הקרובים—היה לי יותר מדי זמן להתרכז בעצמי. כרגע אני זקוק למוצא הזה כדי לעבד את המחשבות שלי. הכול דומם
I had not intended to write a blog this week, but this is both a much-needed tribute to my No. 1 partner and, I think, something that applies to
לא התכוונתי לכתוב בלוג השבוע, אבל זה גם פוסט תודה נחוץ מאוד לשותפה מספר 1 שלי, וגם, כך נדמה לי, משהו שנכון כמעט לכל מי שחי עם PSP. אני אמור
Seven days before leading his community’s Rosh Hashanah prayers, the author resolves to rest his voice and focus his mind, body, and spirit on the responsibility ahead.
מלבד אהבתי לאשתי ולמשפחתי, וכמובן לגלידה (ועכשיו גם לעוגת הגבינה של החברה של בני), יש לי כרגע שתי אובססיות עזות: כתיבת הבלוג הזה, שמשמעותה להכתיב מספר מגוחך של מילים. הכנה
A warning to PSP and Parkinson’s families about alleged miracle-treatment messages that exploit desperation through dramatic testimonials unsupported by credible clinical evidence.
שתפו. דווחו. מחקו. במהלך הימים האחרונים קיבלתי למעשה את אותה ההודעה מכשמונה אנשים שונים שהגיבו לפוסטים שלי בפייסבוק. הנה אחת מהן, מובאת במלואה למעט כתובת האתר, שאותה הסרתי בכוונה: ״אשתי
A personal reflection on the abuse some live-in carers endure, the demands placed upon them and the dignity, rest and respect they deserve.
אני שומע את הסיפורים הנוראים ביותר בקבוצות תמיכה ומהמטפל הסיעודי הצמוד שלי, שמגיע מהפיליפינים. סיפורים על מטפלים סיעודיים צמודים שזוכים ליחס מחפיר. שצועקים עליהם, משפילים אותם, מצפים מהם לעבוד מעבר
“Once a consultant, always a consultant” – I know that’s what some of you will be thinking…. Last night I wrote that, eighteen months after my PSP diagnosis, my wife and
פעם יועץ, תמיד יועץ. אתמול בלילה כתבתי ששמונה עשר חודשים אחרי האבחנה שלי עם PSP, אשתי ואני נמצאים במקום טוב יותר ממה ששנינו ציפינו להיות בו בשלב הזה. חשבתי הרבה
זה לא בדיוק יום שנה משמח, אבל השבוע מציינים 18 חודשים מאז שאובחנתי עם PSP, וקצת פחות משש שנים וחצי מאז שהתסמינים הראשונים שלי זוהו בבית החולים, כשבתחילה חשבו
It is not a particularly happy anniversary, but this week marks 18 months since I was diagnosed with PSP, and just under six and a half years since my first
translation of https://blogs.timesofisrael.com/the-blessings-hidden-in-a-terrible-disease/ PSP הביאה עמה סבל שלא הייתי מאחל לאיש. אבל ככל שאני מתקרב לימים הנוראים, אני מוצא את עצמי מביט בשני צדי המאזן של חיי. ייתכן שאתחרט על