I talk a lot about powering down. I should probably address powering up. I have used the analogy before of an old iPhone that suddenly loses charge, dying at 40%,
אני מדבר הרבה על כיבוי המערכת. כנראה שהגיע הזמן לדבר גם על טעינה מחדש. כבר השתמשתי בעבר בדימוי של אייפון ישן שמאבד סוללה בפתאומיות. כזה שנכבה ב־40%, בלי אזהרה, בלי
אנחנו מעריכים סכנות ללא הפסקה — חוצים כביש, עולים במדרגות, נוהגים עייפים, עומדים על כיסא כדי להגיע למדף גבוה — אבל רוב הזמן זה קורה באופן אוטומטי, כמעט בלתי מודע.
Most people experience risk as background noise. They assess danger constantly, of course, but usually unconsciously: crossing roads, climbing stairs, driving tired, standing on a chair to reach a shelf.
Recently, I came across a video of myself on YouTube, filmed at an event around ten years ago. At the time, I had stepped away from consulting for a few
לאחרונה נתקלתי ביוטיוב בסרטון ישן שלי, שצולם באירוע לפני בערך עשר שנים. באותה תקופה לקחתי הפסקה של כמה שנים מעולם הייעוץ, כדי להצטרף לחברת הדפסות תלת־ממד בתפקיד סגן נשיא. במקרה,
אני לא מתכוון לזה באופן מילולי, אבל זו הגישה שאני בוחר לאמץ כשמצבי הרוח שלי מאפשרים לי. לחיזוק יש משמעות, במיוחד ככל שהמחלה מתקדמת. יש מסרים ששווה לחזור עליהם. הבוקר
I don’t mean this literally, but it is the attitude I choose to embrace when my emotions let me. Reinforcement matters, especially as the disease progresses. Some messages are worth
I received the most welcomed, most needed, most pleasant glasses yesterday and the irony that they were the cheapest and quickest pair I have ever bought was not lost on
קיבלתי אתמול את המשקפיים הכי מבורכים, הכי נחוצים והכי משמחים שקיבלתי מזה שנים, והאירוניה בכך שהם גם היו הזוג הכי זול והכי מהיר שרכשתי אי פעם לא נעלמה ממני. הם
It comes around every few months. A brief meeting, often under real time pressure, with one of the most important people in your care team. For us it is our
זה מגיע כל כמה חודשים. פגישה קצרה, לעיתים קרובות תחת לחץ זמן אמיתי, עם אחד האנשים החשובים ביותר בצוות הטיפול שלך. אצלנו זה הנוירולוג. עבור אלה מאיתנו החיים עם PSP,
My situation is a strange one. In the same stretch of time, I have written about terror in hospice contexts and about humor. That contrast is not theoretical. It is
המצב שלי הוא מצב מוזר.באותה תקופה ממש כתבתי גם על אימה בהקשרים של הוספיס וגם על הומור. הניגוד הזה אינו תיאורטי. כך הדברים באמת מרגישים. אחת הקוראות הקבועות שלי עזרה
הבנתי משהו בסוף השבוע הזה על הדרך שבה אני כותב את הבלוג הזה. כל מה שאתם קוראים כאן הוא אמיתי. אני מתכוון לזה בכנות מלאה. אבל בדרך כלל הוא גם
I realised something this weekend about the way I write this blog. Everything you read here is honest. I mean that sincerely. But it is also usually processed. By the
באחד המחקרים שנערכו בארצות הברית על ביקורי הוספיס, הומור הופיע ב־85% מהמפגשים שנצפו. ב־70% מהמקרים, מי שיזם את ההומור היה דווקא המטופל עצמו, ולא האחות או בן משפחה. (Adamle &
Humor appeared in 85% of hospice visits observed in one U.S. study, and in 70% of those cases it was the patient, not the nurse or family member, who initiated
המחשב שלי לא רצה שאכתוב את המאמר הזה. תוכנת ההכתבה, עורק החיים הרגיל שלי, סירבה לשתף פעולה. לאחר מכן הצלחתי לעקוף אותה ולמחוק גרסה שלמה. הטכנולוגיה נדמתה כמשדרת מסר ברור:
My computer did not want me to write this article. The dictation software, my usual lifeline, refused to cooperate. I then managed to override and delete a version entirely. The
I don’t know why but I was incredibly nervous this morning before the Botox treatment. For some reason the concept of injections in the eyelids filled me with fear that
אני לא יודע למה, אבל הייתי הבוקר לחוץ בצורה בלתי רגילה לפני טיפול הבוטוקס. משום מה, עצם המחשבה על זריקות בעפעפיים מילאה אותי בפחד שלא הרגשתי כבר הרבה זמן. אני
זה אולי יישמע שגוי לחלוטין, אבל הגעתי למסקנה שאולי כדאי לערער על אחת ההנחות האינסטינקטיביות ביותר שלנו לגבי אמפתיה. אומרים לנו שוב ושוב שאמפתיה פירושה “להיכנס לנעליו של האחר”. זה
This may sound completely wrong, but I have come to believe that one of our most instinctive ideas about empathy deserves to be challenged. We are often told that empathy
